שינויים

לפני כמה שבועות,
אדון מקסים שלי אסף אותי ונסענו העירה. בדרך דיברנו על המכתב ששלחתי לו, על הבלבול הזה שאני מרגישה. אני נמצאת במקום שהוא חדש לי לחלוטין, בלי היסטוריה וניסיון להשען עליו.

מה אנחנו בונים כאן? ולאן זה מוביל?

לשמחתי הגדולה, יש לי אדון נבון מאד וחד כתער, הוא יודע לקרא אותי, ואת בין השורות של המשפטים וחצאי המשפטים המבולבלים שכתבתי לו. הוא ניסח לי הכל בפשטות, פרק את הגורמים, וחילק לנושאים ודרגות קושי, ובמהלך הנסיעה, ניתחנו דברים, העלינו את הקשיים, והצצנו אל מול מה אנו עומדים. השיחה הזו עשתה לי טוב, היא נתנה לי רגיעה, פתרה כמה סימני שאלה, והראתה שגם אלו שעדין שם, וישארו שם, הם בסדר ואחלה, וחלק מהמסע. ואני אוהבת את המסע, ואת השותף שלי למסע הזה. לא יכולתי לבחור טוב יותר.

אני במערכת יחסים שבלשון המעטה אינה קונבנצינלית. אני שפחה, כלומר יש לי אדון אני שלו, אני אוהבת אותו, רצונו הוא רצוני, מאהבה ולא מכפיה, באושר ועונג וכאב טוב, ולא רע.
מצד שני יש לי חיים שלמים שלא קשורים אליו, אך לאט לאט הם מחלחלים, הגבולות הברורים מטשטשים.

האדון שלי, הוא הדבר הכי קרוב לזוגיות שיש לי.
מצד שני הוא נשוי.
אבל אין כאן מסכת שקרים ורמאויות, זו מערכת פוליאמורית, ותגידו מה שתגידו, אני לא רואה את עצמי כפילגש או מאהבת, או משומשת יד שניה בעלת חשיבות משנית.
אתמול ניסיתי להסביר זאת לחברה טובה, אך לא הצלחתי. היא חוששת שיום אחד אני ארצה יותר, וכשלא אקבל, אפגע. השיחה שלי איתה הסתיימה בידיעה, שהיא לא מצליחה להבין אותי. האדון שלי איתי גם כשהוא רחוק ממני, הוא שותף מלא בחיי, גם בלי להיות צמוד אלי, אני חייה חיים שלמים מלאים ומספקים גם בלי שנניח נגור יחד. להפך אני חושבת שאני נהינית מההיתרונות בלי החסרונות.

אז אותו יום בלינו כמה שעות של אחה"צ, בצורה ספונטנית לחלוטין, דיברנו המון, צחקנו, היינו ביריד הספרים וגילינו יחד אוצרות, רכשתי 4 ספרים ב 100 ש"ח . "קוטפת השקדים" הוא סיפור על אשה חזקה ועצמאית, על אף עבודתה כמשרתת, אחרי מותה היא מראה לאנשי כפר קטן בסיציליה, מאיפה משתין הדג. כבר קראתי ממנו כ 100 עמ`.

את שארית הערב בליתי עם החברה, חתולים, סופגניות וסושי, ובבוקר שבתי הביתה, קצת יותר רגועה, קצת הרבה יותר מחוייכת

מרחק הזמן מאז להיום,רק חיזק את הקשר הזה, פתר עוד המון שאלות, והכניס המון שלווה ואושר מתוק לחיי.