יום חמישי הכל היה הפוך,
התחלנו בארוחת ערב, הפעם בכלל הזמנתי פיצה, שהגיעה דקה לפניך, ישבנו בסלון, שהיה הפוך כראוי, ודיברנו קצת, ואכלנו הרבה.
אח"כ עשינו חזרה לקראת הסדנא שבוע הבא, ועלינו על כמה כשלים אפשריים.
ורק בסוף הערב כמעט, הגענו למנה העיקרית.
יש לנו תמיד את אותו הטקס בדיוק,
אני אוהבת את הטקס הזה, הוא שם אותי בדיוק במקום הנכון.
לרגליך.
אבל ההמשך התנהל שונה לחלוטין, בבת אחת משום מקום, כבר לא הייתי איתך, הייתי בתוך ריק אפל, שחור, מעיק ומחניק. אתה אומר ששמעת אותי בוכה.
בתוך המקום הזה, שבו הייתי פתאום כל כך לבד, מתוך המקום הזה שמעתי את קולך לבוא אליך.
הצטנפתי לתוך החיבוק שלך, הנחת את כף ידי על חזך, לחוש את הולם ליבך, להאזין לנשימותיך.
הסתרת עבורי את האור, כיסתה אותי בשמיכה, ועטפת אותי,
או אז פרצתי בבכי לא נשלט, הדמעות זרמו והרטיבו אותנו
ואת הסדינים, והשמיכה.
ובתוך האפלה ההיא, שמעתי את קולך, מרגיע, מנחם, מאשר, אתה כאן, אתה איתי.
לאט לאט
עזרת לי
לצאת משם
ולהיות יותר אני
לפני 15 שנים. 29 במרץ 2009 בשעה 12:33
