שינויים

תחתון אדום
חזיה שחורה
חצאית מיני שחורה
חולצה לבנה
וסט שחור
גרבי ברך לבנות
עניבה אדומה
נעלי בובה שחורות
איפור קל
וילקוט בית ספר.

למעלה מ 20 איש מסתובבים בחדר, אוכלים, שותים, מדברים על הא ועל דא
סבב הכרויות, וברכות, חיבוקים, ונשיקות. המתח המצטבר מתחיל להתפוגג, רק כדי לעלות שוב אח"כ.
אני מסתובבת בין אנשים, איתם לא איתם, הראש מלא במחשבות, הראש ריק מכלום ומהכל.

נו, מתי כבר מתחילים? אנחנו הראשונים.

אני מחזיקה בידי כוס שתיה ריקה, דן במרחק נגיעה, אני מציצה לכוסו, וכך גם היא, מביטה בו בעיני עגל,
"מממ... נכון שאתה צמא? גם אני. תוכל בבקשה?"
"תני לי לנחש.... תפוזים נכון?"
"כן, בבקשה" עניתי ועדין תוהה לגבי היכולת המופלאה הזו לקרא אותי, משל הוא מפשפש תדיר במוחי.
כשהוא סוף סוף חוזר, הוא מביט בי בעיני חתול מרושע ומשועשע,
"את צמאה"?
"כן"
"תני לי אחת"
אני מושיטה את ידי אל הכוס הנכספת.
"אה, אה, רק אחרי שתתני לי אחת"
"אבל" אני מגמגמת, מביטה לצדדים, ובטח מסמיקה עד לשורשי שערותיי.
"קדימה" אתה מחייך בעונג.
אני משפילה את ראשי, חדר מלא אנשים, מתחבאת פנימה עמוק בתוכי, והרעדה חולפת בגופי, אורגזמה אחת עבור אדוני.
"אחת אדוני" אני ממלמלת. מרימה אליו מבט, עיני חתול כחולות מביטות בי, מלאות חיוך וחום.
הוא מגיש לי את הכוס, ואני שותה.


שולחן צר וארוך, עליו פרוס סדין ארנבונים, שקנתה לי סבתי לפני למעלה מ 25 שנה (הוא נראה חדש להפליא, ונותן לי תחושת נינוחות) בצד דלי מים, מגבת לחה, והערכה הכוללת, נר קערת אלכוהול, ו2 מקלות עץ מלופפים, בצד אף עומד מטפה, שיהיה.

מעמעמים אורות, אני עומדת יחפה וכבר ללא העניבה והוסט, הקהל שסביבי מונה כ30 איש, ישובים בחושך, הם נעלמים, לא קיימים, זה כעת רק אני ואדוני. הוא מסיר מעלי את החולצה, ואני מסירה חצאית וחזיה, ומושיטה לו בעודי בתחתונים בלבד, אני נשכבת על המיטה המאולתרת, ומפקירה את גופי העירום לידיו, המלטפות אותי. צלילי מוזיקה, ממלאים את החדר, ואני צוללת למקום אחר, בזמן שלהבות אש מרחפות על גבי.

פתאום המוזיקה נעלמה לי, ואני תוהה רגע, איפה השלב שבו הייתי אמורה לשכב על הגב? הוא עוזר לי לקום, ואני בכלל לא איתו, הוא עוטפני בחלוק, ואני מתיישבת על ספונת בפינה, במקום אחר לחלוטין, אני מקשיבה, לא מקשיבה להסברים, הנוגעים לבטיחות, ואז מגיעה ההדגמה, הפעם אני על הגב, אני מרגישה את האש מטיילת לי על הבטן, הוא בטח מסביר משהו,
ואני מאי שם אומרת "עוד"
על פי תגובת הקהל, זה כנראה היה בדיוק במקום, אני מחייכת. מרחפת אי שם.
דן דואג להשכיב אותי בנוחות, מכוסה, ומביא לי שתיה, אח"כ הוא כורע לידי, אוחז בידיי, מביט אל עיני ואמר לי תודה.
החיוך שלו מחמם אותי, ואני כולי שבויה בתוך העיניים שלו, וכשהוא אומר לי תני לי שתיים, אני לא רואה ולא שומעת אף אחד, ולא אכפת לי מי רואה או שם לב, אני עוצמת את העיניים, וגומרת פעמיים, נרעדת בתוך ידיו.

אדון מדהים ומקסים שלי,
זוהי פעם ראשונה שאי פעם עמדתי כך מול קהל, זו פעם ראשונה שחוויתי סשן פומבי,
מאד רציתי להעניק לך את החוויה הראשונה שלי, כמעין מתנה, אבל בעצם אתה הוא זה, שהענקת לי מתנה מדהימה וענקית. תודה על אתמול, תודה על בכלל, תודה על היותך נגן וירטואוז המפיק ממני מנגינה כה משובחת