שינויים

אני משכיבה אותו לישון, מכסה אותו היטב, אני חומקת אל בין השמיכות,
ומתעטפת בו. יד אחת חולפת על גבי מרעידה אותי.
כף ידו מונחת על כף ידי המונחת על ביטנו.
לאט לאט ידו נשמטת, ונשמתו נעשית סדורה, רגועה.
אני מקשיבה לה, מקשיבה להלמות ליבו באוזניי.
אני רוצה להרים את ראשי, ולהביט בפניו, אך יודעת כי שנתו עדין קלה,
וכל תנועה שלי, תעיר אותו.
והוא, הוא זקוק כל כך למנוחה.

מחשבותיי משוטטות, ולאט לאט עיני נעצמות, שוקעת בתנומה שלווה בין זרועותיו.

כשהוא מתעורר אני חשה בחוסר המנוחה שבו.
אני יודעת שהוא מוטרד ומודאג.
ואני גם יודעת שעוד שעה ומחצה הוא כבר לא יהיה כאן.
כבר לא יהיה איתי.
אני ניגשת לכסא, אל החולצה התלויה, ושולפת משם את הטלפון ומגישה לו.
מכירה את הצורך, את הרצון ,את חוסר השקט, את הדאגה
להיות שם, לעזור, לסייע, לתת עצה, ובכלל, סתם להרגיע.
הן אני נהיינתי מלא מעט מכל אלו, בעצם, נהיינתי מכך הרבה מאד.

הוא משוחח בפון, זמן היחד שלנו היום קצר כל כך גם כך,
אבל זה חשוב לו, וזה חשוב לי.
אני שוכבת על הבטן לצידו, ידו מלטפת את גבי,
אני מתקמרת ונרעדת, יש לו דרך נפלאה לגעת בתוכי.
עוד מעט אקום ואלך אל המקלחת לפתוח את המים החמים.
אחבק אותו, ואשק לו לשלום.

עד השבוע הבא.