הטלפון מצלצל, אני שומעת אותו מהחדר השני,
אני לא ממהרת להניח את מה שאני עושה, אני מותשת, בעיקר רגשית
נרדמתי לקראת חצות אבל בשלוש וקצת כבר הייתי ערה,
ולא הצלחתי להרדם גם אחרי שהשעון הראה ארבע ומחצה.
יותר מידי שאלות,
יותר מידי מחשבות,
יותר מידי רגשות שעולים וצפים,
ואז הטלפון של הבית צלצל, שני הצלילים יחודיים, אני יודעת בדיוק מי על הקו.
הפעם אני עונה
הוא שומע את הקול מחוספס, מרוחק טיפה.
שואל מה קרה, ואם תפס אותי (שוב כהרגלו) במקלחת.
עונה שלא, עונה שעדין מתארגנת, שומעת את הדאגה המתגנבת.
ומבקש להתקשר כשיהיה יותר קרוב.
פותחת את המים במקלחת, מחכה שיתחממו, לנקות את הראש קצת אולי.
אחרי כמחצית השעה, הוא מורה לי לרדת למטה,
ומחייך אותי מעט בבדיחה פרטית על צפרדע ומפתחות.
אני מתיישבת לידו, ידו מלטפת אותי, שולחת זרם חם ישר עמוק פנימה.
אני יודעת שהוא קרא את ה SMS ממני ששלחתי בארבע וחצי בבוקר
לאט לאט, עיני מזדגגות, מתמלאות דמעות.
הן נושרות לאט לאט
כל כך הרבה כאב.
ובעיקר אכזבה
מעצמי.
הוא מנסה להבין אבל אני שותקת.
לא יכולה / רוצה / מסוגלת כרגע להסביר לו לדבר
מרגישה שבעצם דברתי כבר קצת יותר מידי.
ובעיקר שונאת לעשות צחוק מעצמי.
מרגישה מאד מאד מטופשת ברגעים אלו.
הוא מגיש לי ממחטה לנגב בהן את עיני,
מלטף קלות, מנסה לחייך אותי.
בחיי שהוא אדם נפלא, אני מאד מעריכה את הצורך הזה שלו שיהיה לי טוב.
רק שיש דברים שלא תמיד תלויים בו, או קשורים אליו.
הוא נושק לי רכות, ומאחל לי יום טוב בעבודה,
ויודעת עוד מעט נשוב ונפגש, ואז אז כבר הוא לא יוותר לי.
לפני 14 שנים. 15 במרץ 2010 בשעה 10:50
