"תהי מאושרת. בבקשה" הוא כתב לי היום, ובין השאר הוסיף
"את מיוחדת עד אין סוף" ובין לבין מילים של הערכה, זו הערכה הדדית,
ידידות שנרקמה לה כאן לאורך שנים, כמעט מאז הגיעי לכאן.
במקום אחר כתבתי על חברויות שיצרתי דרך האינטראקציה הוירטואלית,
על בעצם חיים שלמים שהתחילו דרך תקורת של ביטים ואלקטרונים.
אבל ממשיים כמו החיים עצמם, ולפעמים הם גם מגיחים החוצה,
ופולשים אל העולם שסביבנו.
אני זוכרת לילות ארוכים, ושעות על גבי שעות של שיחות נפש במסרים
התכתבות, שעוררה בי מחשבות, על המקום הזה, על BDSM
על הדרך שלי, ומה אני רוצה. למדתי לראות דרך עיניים אחרות,
עולם חדש, ואחר מהעולם אותו הכרתי.
העולם הזה ריתק וסיקרן אותי מאד, אבל גם מעט הפחיד,
רציתי להיות שם כי בתוכי הדהד קול שאמר שזה בדיוק מה
שחסר לי בפאזל, על מנת להשלים את התמונה.
אין ספק שאותם שיחות ארוכות עם ידידי נפש זה, עזרו לי
לעשות סדר בתוך הבלאגן שהיה לי בראש. בבד בבד באותן
שנים ראשונות הכרתי גם את דן, המאמרים שכתב והשיחות איתו,
היו עבורי פנס בחשיכה, מראי מקום ודרך. מעין שביל אבנים
צהובות ללכת לפיו.
ואז לפני אוטוטו 3 שנים פגשתי את דן לראשונה פנים אל פנים,
לעולם לא אשכח את החיבוק הראשון שקבלתי ממנו, ומפלאפ.
היה משהו קסום בחיבוק ההוא. אבל לי היתה עוד כברת דרך ללכת.
דרך אותה הייתי חייבת לעבור בעצמי, עם עצמי, בטרם אפשרתי לעצמי
להתמסר.
להתמסר עם הגוף זו משימה יחסית קלה. לאפשר למישהו לגעת בגופך,
לענג או להכאיב זה החלק הפשוט בעיסקה. החלק המורכב והמסובך יותר
הוא להתמסר מבפנים, מהנשמה, להסיר את הקליפות ווהגנות.
את כל מה שבנית לאורך שנים שיגן עליך,
ידידי הטוב מלמעלה ניסה לספר לי על כך. יש לו דרך מיוחדת לנסח כאלו דברים.
היום אפשרתי לו לקרא את המאבקים הפנימיים עליהם כתבתי בעבר.
על הקשי לוותר, להתמסר, להיות שם הכי אני, נקיה.
הייתי מלאת פחדים, טראומות העבר הפכו לשדים ומפלצות.
עד היום יש בי רעב ויש בי קושי.
אבל עברתי מסלול ארוך וניקיתי בתוכי הרבה אבק וקורי עכביש.
כי אני נמצאת במקום בו אני מרגישה בטוחה.
מקום שבו אני יכולה להרשות לעצמי להראות שקיפות ללא חשש.
יודעת שלעולם זה לא יחזור אלי כבומרנג, שלעולם לא תופנה נגדי אצבע
מאשימה.שתמיד תהיה לי יד תומכת, וכתף להשקיע בה את ראשי,
וחיבוק שיעטפני בחום ועיניים שיביטו אל נשמתי באהבה גדלה, אין סופית.
אני מאושרת.
לפני 14 שנים. 27 במרץ 2010 בשעה 18:23
