שינויים

לעיתים בשיטוטיי הנדירים במחוזות הכלוב אני נתקלת
בפוסטים הזויים עד מקוממים.
לעיתים נדירות הם גם זולגים לפורום הבית שלי בפרדס.
פוסט אחרון שכזה עסק כביכול בסטטיסטיקות, אך למעשה ובעקיפין,
היה שיר הלל להוד רוממות המאסטר אשר עלה בידו
להניח את טלפיו על הנשלטת, שלטעמו הכי שווה בסביבה. וליבו נכמר
על כל הללו שאינם מוצלחים כמותו ולא הצליחו כמוהו.

מילא הסטטיסטיקה העקומה (יש בכלוב יותר גברים רשומים מנשים,
מה חדש? מבט קל אל לוח ההיכרויות משקף היטב את יחסי
מחפש / מחפשת ועוד. הכי צרם לי זה ההתהדרות
והנפיחות והחשיבות העצמית של אותו כותב.
בעיקר, החשיבות העצומה שהוא שהוא נותן להחפצה.
מדידת ערך עצמו לפי ערכם ושווים של חפציו, במקרה הנ"ל
זוגתו. וכיוון שהוא הוא הבעלים של אותו חפץ נפלא,
הרי הוא הוא הוד מאסטריותו.

וכל מי שלא זכה בכל זאת מה ערכו? הוא ראוי אך ורק לרחמים.

מילא כל הלהג מעורר הבחילה הנ"ל
אבל החמיר אותו כותב, והגיב לי על תמיהתי,
שהיא "מה באמת הוא מנסה להוכיח כאן?"

ועל כך נענתי בתשובה ההזויה, הנפוחה ורייקנית שאי פעם קבלתי



ואני תוהה לפשר הקשר
גם אני מאד מעריכה את האדון שלי, אני גם מאד אוהבת אותו,
לשמחתי הוא לא אדון למחשבותיי ולמוצא פי,
מסתבר שאני יצור עצמאי המסוגל לתפקד ואפילו לחשוב בכוחות עצמו.
כנראה שעל פי תורתו של אותו מאסטר, אני אינני ראויה.
שהרי אינני כוסית על, בובה על חוט שמנוהלת על פי מוצא דברו
של המאסטר.

ולטעמי? בהחלט שטוב שכך.
כי אני אינני מודדת עצמי על פי קנה מידה של
פופולריות חברתית או שחצנות רדודה, אינני זקוקה לגורם חיצוני
שיעריך את שוויי. ליבי ליבי הוא כלפי אלו שכן.
ע"ע דודו ט. ודי לחכימא ברמיזא.

אבל אין ספק שזו דרך נפלאה להסית ולהסיט את תשומת הלב מהעיקר לטפל.