שינויים

"עכשיו אני רוצה אותך מול הקיר"
אני מתרוממת ומשעינה את ידי על הקיר מעל המראה,
גופי נגלה למולי, במלא מערומיו.
"אני רוצה שתביטי בעצמך" הוא אומר בעודו מחליק לתוכי.
אלוהים בעצמה יודעת עד כמה זה מוזר לי להביט בעצמי כך.
אני עיוורת למראות, לא רואה אותן, לא רואה את עצמי בן,
משל הייתי ערפד.
הוא רוצה שאראה את מה שהוא רואה, את המראה שהוא
כל כך אוהב לראות, כשאני מרימה אליו את ראשי.

אני נחה בין זרועותיו, ראשי מונח בשקע כתפו,
הוא יודע שאני אוהבת להיות כאן במקום הזה.
ידו מלטפת את גופי, שולחת בי צמרמורות קטנות של עונג.
נשמתי נעשית כבדה, הוא חש בכל שינוי, ושיהיה הכי קליל.
ידו מתעכבת על כמה נקודות רגישות במיוחד על הגב.

"רוצה לגמור הוא שואל?"
"כן אדוני, בבקשה"
"רק אם תדעי לומר באיזה מספר"

וכשגופי נרעד ממגעו הקל על גבי, הוא מאפשר לי עוד אחת.
ופיתאום אני שמה לב שיש שם כל כך הרבה שלווה ורוגע
שלווה שהיתה חסרה לי כל כך לפני כן.
שהכל בסדר, שהוא כאן, שאני כאן, ושאין לאן למהר, ושכלום לא יברח.
והרשתי לעצמי לעצום את עיני, ולרחף לי בתוך השלווה.

"אוכמניות"
"אוכמניות?"
"אוכמניות"

הוא שולף קיין שבחלקו העליון גולה, הוא מצליף איתו על שדי,
ונקודות אדומות אשר תכף יהפכו סגולות, עולות וצצות.
"איי, אתה הכאבת לי!"
"רוצה עוד?"
"כן בבקשה"

"איי, אתה הכאבת לי!"
"רוצה עוד?"
"כן בבקשה"

ככה חזר התסריט עד קבלת סלסלה מתוקה של אוכמניות טריות
על גופי הלבן. וחתול אחד משועשע במיוחד.

תודה על השי לחג, תודה על כל מה שנתתה לי מאז ועד עכשיו.
על כל מה שטרם נאמר, על כל מה שכן, גם אם ללא מילים.

כי בעצם את היחד הזה, לעולם לאצליח באמת ובתמים לתאר במילים.