יש לי חולצה רחבת שרוולים, אני מאד אוהבת ללבוש אותה. אני בוחרת בה בעיקר כאשר אני מקווה לשבת ליד החתול במקום יחסית ציבורי, נניח באולם קולנוע או איתו במכונית, שהרי אז הוא אינו יכול להתאפק מלשלוח ידיים לתוך השרוול ולהגיע לכמה מן המקומות המועדפים עליו.
וכך בדיוק היה השבוע, הגעתי לעיר הגדולה במטרה להנות מכנס של משוגעים לדבר. את ראשית היום בלתי בחברת עצמי, פוגשת אנשים חדשים ונקלעת לשיחות מעניינות. רוכשת לי כמה ספרים מעניינים, ובעיקר נהיינית מהאווירה המטורפת. החתול מצטרף אלי בשעת אחר הצהריים המאוחרת ויחדיו אנחנו מטיילים לנו בנחת באיזור, שותים קפה בצוותא אומרים שלום למכרים משותפים, ומכירה חדשים. בהמשך פלאפ וחברה מצטרפות ואנו חוזרים יחדיו אל הכנס. נכנסים אל האולם
ואכן, כפי שחשבתי אכן היה. החתול המרושע מנצל את העובדה שהאולם חשוך, ושולח אלי את אצבעותיו. הוא מלטף את חלקת עורי, צובט ומושך, וכשהוא מצליח לאחוז בפיטמה אז .. אני נושכת את שפתיי. והוא מבקש ממני לספור בכל פעם בה הוא מאשר לי לגמור. אני מנסה לראות מה קורה על הבמה, ואני לא יכולה, הוא מטיס אותי למעלה למעלה, ואני כבר לא ממש יכולהלהשאר צמודה לקרקע. ההרצאה הבאה לא עוברת עלי בנוחות הרבה יותר גדולה, האור באולה לא ממש מפריע לו לשלוח אצבעות חמקניות דרך השרוול בדיוק להיכן שנוח לו ומתאים. וכך עוברות להן ביעף 3 שעות של עונג צרוף. הרבה צחוק, קריאות שנונות לעבר הבמה. וחברה מהנה.
במהל הערב הצטרפה אלינו חברה, ובתום התוכנית התגלגלנו ארבעתנו לקפה הסמוף להמשך הערב / לילה. המקום שקט יחסית ומאפשר שיחה נינוחה, החברה מה כבר יש לומר? אני יושבת בחברת שני אנשים שאני אוהבת מאד, ששיחה איתם קולחת ומשעשעת, ותמיד מאפשרת לי ללמוד עוד משהו. וכשכבר אי שם אחר חצות החבורה ממשיכה לדרכה, כולם מתפזרים לבתיהם, ואני אחרונה. הנסיעה הכי ארוכה.
עכשיו אני יושבת ליד החתול, וידיו ממשיכות את מעשיהן כקודם, אינן מניחות לי לנשום, מעיפות אותי הלאה הלאה למעלה, אוויר הלילה הקריר אינו מצליח לחום העולה בי, העולה מתוכי. החתול אוחז בידי, ומניח אותה על הבליטה העולה ממכנסיו, אני מלטפת אותה מנסה להתקרב, הוא מאיים עלי לשבת יפה, "תהיי זקופה", אני מלמלת, מתמרמרת, "את הרי לא רוצה שאני אסטה מהדרך כאן?" הוא שואל.
בדרך לחדרי אני כבר עירומה לחלוטין כורסת לרגליו, מחכה להוראות, לרשות, מביטה בו בתחינה,"אני מריח אותך טוויטי שלי"הוא לוחש. ואני מודה לו כאשר מאפשר לי להניח את ראשי במקומו. מריחה אותו אלי, את כל הגעגוע, את כל התשוקה, את האהבה העצומה הזו שלנו. אני משחררת אותו ממכנסיו, ובולעת אותו לתוכי, ואינני יודעת מי רוצה בכך יותר ממי? אני אותו בתוכי או הוא לחדור לזיין לנעוץ עצמו בי?.
הוא מורה לי לשכב על המיטה, לפסק את רגלי פיסוק רחב, אני אוהבת את המבט הזה שלו, את העיניים, ידו נשלחת לתוכי, ממלאת אותי, מענגת, עוד ועוד ועוד והגלים השוצפים, מתפרקים בי באחת בשיטפון, המשאיר אגם על המזרון.
הוא נשכב לצידי נושק אותי עמוק אליו, מלטף ולוחש לי "לילה טוב טוויטי אהוב שלי, לך לישון, אני כבר אמצא את דרכי".
"תודה טוויטי יקר, ערבת לי מאד" ועיני נעצמות אל חלום מתוק.
לפני 13 שנים. 23 באפריל 2011 בשעה 15:41
