נסענו בכביש הצר, מחפשים את המצפה שראינו על המפה, אך העצים כבר גבהו מידי והסתירו, המשכנו הלאה, חונים בין כוורות רוחשות דבורים. מביטים אל הנוף הנפרש לפנינו. כל הדרך, ידו לא מפסיקה לגעת, ללטף לחוש אותי, את עורי, את הפיטמה המזדקרת תחת מגעו. וכשחנינו סוף סוף, הוא כמו איים להטביע אותי בנשיקותיו. וכשעצרנו לנשום, ביקש שאגמע לתוכי את הנוף, שאצלם אותו אל תוך הזיכרון, את המרחבים, את השמים הכחולים, את השדות, את ההרים שבאופק.
ההרים שבאופק, הם ההרים שלנו, העליות והמורדות, הפסגות שכבשנו יחד. כל הדברים המיוחדים הללו, שהם רק שלנו, של שנינו, הדרך אותה אנחנו סוללים יחד, על אף ואולי בגלל הקושי, הכל כל כך מתוק, כל כך מרחיב את הלב.
הוא שואל מה השתנה מאז הפעם הראשונה שלנו יחד, אילו פסגות כבשתי, מה התחדש לי, והתחוור לי שהרשימה ארוכה, ארוכה מאד. בכל כך הרבה דברים הייתי כמו ואולי אפילו ממש בתולה, על אף שנותיי, על אף ניסיוני, שום דבר מעולם לא הכין אותי לריקוד חושים המטורף הזה, לגילויים שגיליתי על עצמי, על הגוף שלי, על הנשמה שבי.
והוא חייך ואמר שרק דבר אחד הוא טרם שמע ממני, על התאהבות, ושתקתי, "זה עדין מעורר בך פחד?" שאל. הנהנתי. "אתה יודע היטב", אמרתי, "שאף אחד מעולם, לא גרם לי להרגיש כמו שאתה גורם לי להרגיש, בכל מובן אפשרי." וזה נכון, כל כך נכון, אהבתי בעבר, ברור שאהבתי ונאהבתי, אבל לא ככה, לא בעוצמות הללו, לא בשלמות הזו, לא בנתינה והקבלה הללו, ביכולת המדהימה הזו, לקבל ולהכיל אותי כמו שאני עם כל השריטות והצלקות, בלי הצורך לנסות ולתקן, לנסות לשנות, בלי התניות או איומים. עם הרבה סבלנות ואמפטיה, עם הרבה הבנה והכרה בקשיים, בשדים.
מי היה מאמין שכך חלפו להן ביעף מעל 3 שנים?
חתול וטווטי - "אכן סדרה משובחת, לעוד הרבה המשכים"
לפני 13 שנים. 21 באוקטובר 2011 בשעה 13:23
