שינויים

המגירות שלי עמוסות דפים כתובים בכתב חרטומים, כזה שצריך מומחה על מנת לפענח את הכתוב שם. בכל התעודות שלי במהלך שנות לימודי היתה הערה אחת שתמיד חזרה על עצמה "עליך לשפר את כתב ידך". לך תסביר שלפעמים המילים פשוט לא מספיקות להכתב, כי המחשבות רצות מידי, ממהרות מידי, והיד אינה עומדת בקצב.

כיום אני כותבת אל תוך צפונות המחשב. עמודים של מכתבים שלא נשלחו, ולעולם לא יגיעו לתעודתם. מחשבות, רגשות, חלומות, כל מה שלא הצלחתי להעביר החוצה בדרכים אחרות, נפלטו דרך האצבעות אל המקלדת, הציצו אלי מן המסך המרצד, ונשמרו בקובץ זה או אחר.

בלילה חלמתי חלום שנדמה היה חי כל כך. חלמתי שפגשתי את מי שהיה המנהל שלי בתיכון, ופתאום קפצה עליו הזקנה, והוא כבר איננו כתמול שלשום. האם היה זה אלצהיימר שנגס בהכרה שלו? הכנו במה שנדמה היה כחורשה, הוא לא הכיר אותי, ופלט משפטים שהיו לי סתומים, הגענו לקצה החורש, היינו על שפת מצוק תחתנו אדמה אדומה חומה - חמרה, ומעבר לה התנוססה מעין מבנה לסנים שחור אפור כמו סכר שעצר את הים הסוער שמעבר לו, והגלים איימו להתנפץ אאל מעבר לו ולשטוף את הגיא שבין המצק לחומה- סכר, אבל השמש התחילה לשקוע והגיע הזמן לחזור, האנשים שסביבנו החלו להתפזר ואף אנחנו שבנו לאחור, ולרגע צלול אחד, הוא זכר מי אני, התרגש, שאל לשלומי, ובטרם עניתי, ראיתי כי צלל שוב אל האין.

כשהתעוררתי עם החלום הזה בבוקר הוא צבט אותי עמוק בפנים.

אני בועטת הכל החוצה, מרחיקה ומתרחקת, כותבת את עצמי לעצמי, שואלת לאן ומתי, ובסוף מוותרת, מוחקת, שומרת, מעלימה ומנתצת. הרי אלו יותר מסתם מילים, יש בהן כח ללטף, להרים, להפיל, ולהכאיב.
שומרת הכל במיגרות. שאיש לעולם לא יוכל שוב, לגעת או לראות.