בשיחותיי עם החתול כשכתבתי את הרשומה תג מחיר
הוא טען ובצדק, שהעלתי נושא נוסף אך לא נתתי לו מספיק במה, והוא ראוי לכך.
בפוסט כתבתי כך:
"ושאלה יותר קשה יש לי לאדם ממול, אם אתה יודע שמולך אדם כזה, האם יותר נכון, לא להכנס למערכת כזו מתוך ידיעה שהנך עלול לגרום יותר נזק מתועלת, או במידה וזהית את הסימנים מאוחר מידי לעצור את הרכבת הדוהרת."
לרבים מאיתנו, קשה לחשוב בשניים, אני רגילים להיות קול אחד ויחיד.
"מה אני רוצה, מה אני צריך, מה לי טוב או לא טוב. איפה לי קשה, מה לי חסר. הורים לילדים יטענו כאן בחום, שמרגע שנולדים לנו ילדים, זה משתנה, ואנו חושבים עליהם יותר מאשר על עצמנו, אני חושבת קצת אחרת, אבל לא כאן הדיון.
ברגע שאנחנו נכנסים לתוך זוגיות, אנחנו צריכים לקחת אדם נוסף בחשבון במערכת השיקולים שלנו, לראות באמת את הצד השני שבמערכת, ולמרות שבססמאות זה נשמע נפלא, במציאות זה קצת קשה. ביחוד כאשר אלו שמולנו לא ממש נוהגים לדבר בפתיחות על מה שהם חושבים או מרגישים, ויותר מכך, אולי עסוקים בלדברר לנו את מה שהם חושבים שאנחנו מעוניינים לשמוע, ולא את האמת.
מתוך כל אלו עולה בי השאלה, עד איפה האחריות שלנו מגיעה? האם אני לוקחת 100% אחריות על עצמי ו50% אחריות על החלק שלי בזוגיות שלי, או שאני מסתכלת מעבר לכך, ובודקת לא רק את עצמי, אלא גם את מי שמולי. האם יש דבר כזה "המבוגר האחראי" בתוך מערכת יחסים? האם יש לי את הזכות, ויותר מכך האם יש לי את החובה לחשוב במקום הצד השני ולקבל החלטות עבור הצד השני? אם אני יודעת שהצד השני נכנס למערכת מהשיקולים הלא נכונים (ומי זה שקובע שהם לא נכונים?) או אם אני יודעת שהשארות במערכת אולי עושה לי טוב ונפלא אך היא פוגעת בצד השני שמשיקולים שונים בוחר בכל זאת להשאר, האם אני צריכה להיות המבוגר האחראי? ואם כן במה זה כרוך?
ובתוך כל זה עולה בי מנגד השאלה, והיכן הכבוד וההערכה שלי למי שמולי, האם אין כאן דריסת רגל מבחינתי או אפילו זלזול במי שמולי? הרי יש מולי אדם מבוגר, שיכול ומסוגל לחשוב עבור עצמו, ולקבל את ההחלטות שלו בעצמו, ולקחת עליהן אחריות, גם אם הן מוטעות עבורו. ואם הן מוטעות לשלם עליהן את המחיר.
היכן בעצם עובר גבול האחריות הזה? והאם המצפון שלי יהיה שלם כשיגיע החשבון לשלם?
לפני 12 שנים. 14 בינואר 2012 בשעה 7:01
