למרבה הפלא, ואולי לא, תקשורת היא לא בדיוק משהו שהתברכתי בו במיוחד. למרות היכולת הלא רעה שלי לבטא את עצמי, הן בכתב והן בעל פה, כשזה מגיע, למה שעמוק עמוק בפנים, אני לרוב נאלמת דום. שומרת את הכל בבטן.
קשה לי לפעמים להביע החוצה את מה שקשה לי, את מה שמפריע לי, את מה שהייתי רוצה שימשיך ומה שהייתי רוצה לשנות. וזה די גרוע. זה תוקע אותי בהרבה מקומות. בכל תחומי החיים.
מידי פעם יש לי הבלחות קלות, כמה יחידי סגולה שאני מצליחה לדבר איתם קצת, מאד קשה למצא, אדם שיצליח להבין ולפרגן לי את הבחירות שלי, שיבין מהיכן אני באה, יהיה קשוב, ולא שיפוטי. כי לפעמים או ליתר דיוק לרוב אני נוטה לשפוט את עצמי, בעיקר לחומרה, ולכף חובה. אני לא סלחנית כלפי עצמי.
מצד שני מרגע שהתוותי לעצמי דרך, אני עקשנית כמו פרד, ואני אמשיך בה, גם אם כל העולם ואחותו יקומו על רגליהם האחוריות ויוכיחו לי באותות ובמופתים כי שגיתי, אני חייבת להגיע לבד אל המסקנה הזו, בכוחות עצמי, בעשר אצבעותיי, וגם לשלם על כך מחיר אם יידרש.
לפעמים, לפעמים אפילו אני לא ברורה לעצמי, אז איך אוכל להבהיר את עצמי למי שמולי?
לפני 12 שנים. 14 בינואר 2012 בשעה 21:35
