שינויים

השבוע הזה היה, ועודנו, לחוץ ודחוס, אין זמן מספיק בשעון.
הימים בעבודה התארכו מידי, השבוע קצר מידי, ויותר מידי דברים להספיק בטרם.
הוא קפץ, באמצע היום, רק לומר שלום, לתת חיבוק ונשיקה וניחוח געגוע.
אני אוהבת את הנשיקות שלו, החל מאלו הרכות, המרפרפות, משל היו מוך אווזים, על עור תינוק.
וכלה באלו העמוקות, הנושכות, התובעות ממך את נשימתך ממש, אלו שנדמה,
כאלו הרעב שבהן, לעולם לא ידע שובע.
הוא מסתכל בי במבט מרצד ושובב
"תני לי אחת, אני רואה אותה שם"
אני מחביאה את פני בחזהו, אני יודעת שהסומק מציף את לחיי,
אני יודעת שהוא רואה אותה, את האורגזמה המתחבאת בשיפולי ביטני,
הוא הרי הצית אותה בשניה, בחיוך, בליטוף, בחיבוק, בנשיקה, בניחוח הגעגוע שאת החלל הקטן מילא.

"תודה טוויטי"