שינויים

יום הזיכרון היה ארוך ומתיש עבורי, יצאתי מוקדם מאד מהבית וחברתי
אל משפחתי, ונסענו בדרכים הפקוקות בואכה בית העלמין והטקסים,
עד שחזרתי הביתה השמש כבר שקעה לה, האורות הצבעוניים דלקו,
ונערים ונערות צעדו בסך אל הבמה המרכזית.
אני, צעדתי בסך הביתה, הייתי כבר זקוקה לזמן שקט שלי.

למחרת, ארזתי את עצמי, ונסעתי לבקר חברה טובה, ברור שהתחבורה
הציבורית התנכלה לי, והיה נידמה שכולם נוסעים דווקא בכיוון ההפוך.
כשסוף סוף הגעתי, זכיתי להכיר חתלתולים חדשים, לגלות שהותיקים
לא שכחו אותי, על אף שלא ראו אותי שנים, וחתולה אחת פחדנית במיוחד,
אזרה אומץ וניגשה לקבל ליטוף ופינוק.

לפנות ערב, עליתי על הרכבת בואכה ת"א, דן ופלאפ אספו אותי ונסענו
למאנץ' על החוף. היה כייף, זכיתי להכיר אנשים חדשים, לשמוע סיפורים
מעניינים, ולחבר פנים לשמות. לתפוס לשיחה על רגל אחת בחור נחמד,
שנעלם לי מוקדם מידי. ולטעום לחם מאפה בית מיוחד, שאפה שולט
נחמד אחר. הערב חלף לי מהר מידי, ומתישהו אחרי חצות נפרדנו לשלום,
ונסענו.

בבוקר, עצלנית שכמותי, הייתי האחרונה להתעורר, אבל זה בהחלט כייף
ככה לקום בעצלתיים, בלי שום סיבה לקום ורשימת מטלות להספיק, אכלנו בראנץ' טעים, נפרדתי בחיבוקים ונשיקות, ואחרי סיבוב בעזריאלי, חזרתי
ברכבת הביתה.

בין לבין, הייתה לי שיחה עם אישה מדהימה, שלא לחינם מכונה אגדתית,
היא עזרה לי לסדר בראש כמה דברים שהסתובבו לי שם כבר הרבה זמן.
זו לא פעם ראשונה או שנייה שהיא עושה זאת, מילה מכוונת לא יותר, ואז
כמו אסימון שנופל, או נורית שנדלקת. ויש מין תובנה כזו, הכיוון הכללי,
הפך ליותר ברור.

אז לשניכם אנשים יקרים, תודה רבה על האירוח, על ההרגשה של בית,
על החום, על החיבוק, ועל שאתם מקסימים ככה כמו שאתם.