לפני 12 שנים. 5 במאי 2012 בשעה 14:54
הרבה תהיות, הרבה שאלות, ובעיקר הרבה מבוכה.
הצעדים הראשונים הם הכי הכי קשים
מתנודדים קצת
נופלים קצת
הטוסיק כואב או הברכיים
אבל מנערים ומתנערים ושוב קמים.
לקחתי כמה החלטות קשות, עוד כמה החלטות קשות לפני.
מרגישה כמו מישהו המתעורר אחרי תרדמה עמוקה
ועם כאב ראש רציני, בלי לדעת באמת היכן הוא נמצא, ומה לעשות עכשיו.
יום חמישי היה לי יום קשה, יום של נפילת מתח אחרי שבוע קשה
במיוחד. היה לי צורך באוזן קשבת, במי שייתן לי חיבוק חם, והרגשה טובה.
זה מוזר לי להגיד שאני זקוקה למשהו.
לרוב אני מחצינה חומה בצורה בלתי עבירה בלתי חדירה
קשה לי להשיר מבט ולהגיד אני צריכה.
אז הנה קמתי ואמרתי, אני צריכה.
שבת שלום.
