מגרש משחקים

" אני בביזנס כבר למעלה מעשרים שנה. התחלתי לאונן כשהייתי בכיתה ה'. אהבתי את התחושה, אבל שנאתי את עצמי. על זה שאני עושה את זה. אפילו עוד לא ידעתי בדיוק מה זה מה שאני עושה, אבל ידעתי שזה איום ונורא ושאני חייבת להפסיק. חשבתי שאני היחידה, הרגשתי סוטה ומגעילה, ומאוד כעסתי על עצמי שלא הצלחתי להיגמל. השקעתי מאמצים רבים כדי לברר מה זה מה שאני עושה, מה זה אומר, ואם גם אחרות עושות את זה. אבל לא היה לי עם מי לדבר. לא העזתי לשאול. לא שמעתי את המילה נאמרת. לא היו דימויים של זה בשום מקום.

המקום היחידי (כמעט) שאפשר היה לגשש מעט באמצעותו היה המדור הפופולרי "על בנים ועל בנות" בשבועון מעריב לנוער. במדור הזה הוזמנו נערות ונערים לשאול את ד"ר אהרון בלוך שאלות שקשורות להתפתחות המינית שלהם. שלנו. שלי. באמצעות המדור אפשר היה להעלות באופן אנונימי נושאים שלא הרגשנו נוח לדבר עליהם בינינו, ולקבל עליהם מידע שלא היה מאוד נגיש בדרך אחרת. כולנו נשאנו אליו עיניים בתקווה לגלות שאנחנו "בסדר". שאלות על אוננות היו מאוד נפוצות במדור זה, וכבר בשנה בראשונה לקיומו היוו כשליש מסך השאלות שהתקבלו. המדור זכה להצלחה מסחררת שהובילה לפרסום שני ספרים שליקטו את השאלות הנבחרות והתשובות להן. בספר עוד על בנים ועל בנות, שייצא לאור ב-1987, התפרסם הקטע הבא (ההדגשות הן שלי, ולא הופיעו במקור):

שאלה: (בת 15 וחצי) כבר 4 שנים שאני מאוננת, בערך פעם ביום או לעיתים יותר רחוקות. האם זה דבר נורמאלי? מה הגורם לכך? האם הרבה בנות בגילי מאוננות? האם הדבר יכול לגרום נזקים פיזיים? האם זה ייפסק לאחר קיום יחסי מין?
תשובה: בגילך כ-12%-20% מכלל הבנות כבר התנסו באוננות לפחות פעם. שיעור זה עלול לעלות לכ-30%-40%, אפילו בשנות ה-30 לחייהן. אצל הבנים המצב שונה: העלייה התלולה מתרחשת בקרב גילאי 12-15 ומגיעה לשיא בגיל 20. יוצא דופן הוא מספר הפעמים הרב שהנך נזקקת לאוננות. אם לא תחול ירידה במשך הזמן, רצוי שהגורם לכך ייבדק על ידי פסיכולוגית או יועצת. יהיה צורך לבדוק אם את "מפחדת" מקרב ת בנים ולמה? ומדוע - מבחינה פסיכולוגית - את זקוקה לאוננות כל-כך הרבה פעמים? האם את מופנמת? תולעת ספרים? אינך משתתפת באירועים חברתיים עם בני גילך? האם את גדלה במשפחה שבה נושא המין הוא טאבו? כדאי גם לוודא אם אין לך בעיה פיזית כלשהי (תולעים או גירויים כלשהם, המזכירים לך את האפשרות לקבל הנאה מקומית על ידי אוננות). אם כך, יש כמובן לטפל במצב. כל עוד לא נוצרת בעיה היגיינית, מעצם הפעולה הרבה (ציפורניים מלוכלכות, ידיים לא נקיות), אין לחשוש מנזקים לאורך ימים...

....אני פשוט מתאבלת על העובדה שעל מסרים דומים לאלה (ובעיקר על היעדר של אחרים) אני וחברותיי נשענו כדי לדעת איך אנחנו אמורות להרגיש ביחס לעצמנו.

ואני הרגשתי רע. ולא דיברתי על זה. עם אף אחת. הבושה, האשמה והשתיקה נמשכו גם כשגדלתי והנחתי כבר (בלי לדעת מפורשות) שאחרות עושות את זה גם. וגם כשהייתי בזוגיות המשכתי לאונן ולשתוק. מי שמכירה אותי יודעת שקשה לסתום לי את הפה. אני אוהבת לדבר. ואני מדברת המון. על הכל. אבל זה? זה משהו שהיה ברור לי שלעולם לא ידעו. גם החברות הכי קרובות שלי, שאיתן חלקתי את רוב סודותיי."

מתוך - דברים שרציתי לגעת - מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים / גילי פליסקין (ההדגשות במקור).

הספר הזה יצא לאור השבוע לקראת יום האישה הבינלאומי.
רובנו מתקשות לדבר על הנושא למרות שאין כמעט אישה שלא מאוננת. חלקנו בכלל לא מצליחות להגות את המילה. אנחנו יכולות לדבר עם החברות שלנו ואנשים אחרים באופן חופשי על סקס אבל על האוננות שלנו? זה כבר הגבול! עליה כבר קשה לדבר באופן חופשי. היא שמורה בד"כ בסוד. כאילו שהיא לא חלק מגופנו, מנפשנו, מחיי הרגש שלנו, מהתשוקות שלנו.

אני חושבת שכשאנחנו כבר מרשות לעצמו לדבר עליה אנחנו בד"כ בוחרות לדבר עליה באיזשהו פורום סקס או אתר כלשהו שבו אנחנו מוגנות תוך כינוי כלשהו, אנונימיות לחלוטין (לרוב).

וזה חבל. ואני לגמרי לא מאשימה אותנו. אני חושבת שאנחנו חיות בתוך חברה שיש לה מסר חברתי ברור מאוד ושבעיניה דיבור על אוננות הוא טאבו.

אז הספר הזה בא לשנות כמה דברים. הוא בא לדבר על הנושא הכל-כך שמור הזה. הוא חלוצי בתחומו מכיוון שהוא הספר הראשון בעברית בנושא. באנגלית יש קצת ספרות אבל גם לא הרבה, שלא לדבר על כך שהחלקים ההיסטוריים של הספרות הזו לא ראו את האוננות כדבר חיובי אלא לגמרי להיפך...

בעיני, ספר מומלץ מאוד! ספר שהוא פשוט חוויה - מהרגע שהתחלתי לקרוא קשה לי להניח אותו. ספר חובה בעיני לכל אישה, גם אם היא לא מאוננת.