האשמה עצמית זה דבר נפלא. היכולת לקחת אחריות על דברים היא טובה אבל מסתבר שלא צריך להסחף איתה יותר מדי. קצת קשה בשביל סאבית מזוכיסטית שכמוני שאוהבת לשאת בעצמה בכל הנטל, לקחת את כל האחריות, לחפור עמוק עמוק בפנים ולראות מה היא עשתה לא בסדר.
זה בא מהבית. ככה זה כשאת גדלה בבית פולני-יקי שבו החלק היקי מלמד אותך איך ב-ד-י-ו-ק צריך להתנהג ואיך לא, מה בסדר ומה לא, מה מותר ומה אסור. החלק הזה גם יודע לשמש טוב מאוד כמצפון ובמיוחד אמא שלי שהיא הסופר-אגו המשפחתי וכל פעם שאחד משלושת ילדיה עושה משהו שלא מוצא חן בעיניה היא קודם כל מטיפה לו/ה מוסר ומסבירה לו מה-בדיוק-הוא-עשה-לא-בסדר ואח"כ מתייחסת לשאר הנסיבות / עובדות / כל מה שבסביבה.
טוב, נו, כמעט כל פעם.
אח"כ בא החלק הפולני שמנסה להחליק את המאורע אבל כל מה יוצא לו הוא משהו בסגנון "לא נורא, יהיה בסדר. אני כבר אנוח בקבר".
אני מאשימה אותה באופן חלקי. אני יודעת שגם היא גודלה ככה. אני שמה לב לניסיונות שלה לא להיות כזו וכועסת עליה על כך שהרבה פעמים זה כן מתפלק לה בדיוק ברגעים הלא נכונים. אני שמה לב שגם אני גידלתי את עצמי ככה וטיפחתי לעצמי מצפון פנימי שעובד טוב מאוד ויודע להטיף לעצמו מוסר בצורה מדהימה. ממש להצליף בעצמי כמו שצריך ואח"כ לשלוח את עצמי לעמוד בפינה ולחשוב מה לא עשיתי בסדר.
בזמן האחרון אני מנסה לפרק את המנגנון הזה, להקטין אותו, לרכך אותו ומסתבר שזו עבודה קשה נורא. קשה להוריד מעצמי אחריות ולתת אחריות לאחרים מפני שאז צריך ללמוד להיות תלויה בחסדי אחרים או הסביבה או הנסיבות. זה יכול לייצר חוסר אונים ויכול לייצר יכולת ללמוד להפוך מפינוקיו לילד אמיתי. בינתיים אני בחוסר אונים, מנסה ללמוד להפוך לילדה אמיתית.
לפני 17 שנים. 4 באפריל 2007 בשעה 17:56
