ארכיון לחייזרים מהעתיד

יש לי 3 מטלות להגיש לשבוע הבא ומאמר לקרוא גם

הסרט הזה הרבה יותר woke משזכרתי 

לא הולכת לשמוע אותו כי נמאס לי מראפרים סקסיסטים

I go fast

And I never look back

I go speeding on the highway

Burn rubber, no crush

אני sub 

תובילו אותי תחליטו תעשו בשבילי

חדירה תוך כדי שינה? נהדר

- "לא אני סתם מוזרה סליחה"

הספורט הלאומי החדש

לייבא לארץ 

כי אם הוא סתם ערבי מותר לדפוק לו מכות

חילקו סנדוויצ'ים לתלמידי בית ספר שלא היה להם,

זה היה מספיק כדי להגדיר אותם בתור ארגון טרור מסוכן, ולנסות לדכא באמצעות אלימות את פעילות הטרור המסוכנת - חלוקת אוכל לתלמידי בית ספר.

How the Black Panthers’ Breakfast Program Both Inspired and Threatened the Government | HISTORY

ספרייה שהספרים בה נאספו מבין ההריסות, מורים בקונסרבטוריון שמנסים לבנות אותו מחדש, במאי שמעלה מחזות במחנות עקורים. אחרי שישראל הרסה את מוסדות התרבות והאומנות ברצועה, האנשים בה לא ויתרו על זכותם לדעת, להשכיל וליהנות

במהלך השנתיים של רצח העם בעזה נהרסו כמעט כל מוסדות התרבות ברצועה, ולפחות 150 דמויות תרבות מרכזיות נהרגו. בחודשים האחרונים, למרות השבריריות של מה שמכונה "הפסקת אש", צצו כמה יוזמות שמטרתן להחיות את סצנת הספרות והאומנות ששגשגה בעבר בעזה.

בין היוזמות בולטת ספריית "פניקס", שנפתחה באפריל האחרון לאחר שמייסדיה גייסו יותר מ-100 אלף דולר במימון המונים כדי לשפץ מבנה ששרד בעיר עזה. את הספרייה הקימו שני חברים, עומר חאמד ואיבראהים אל-מסרי, ומטרתה לחלץ מבין ההריסות את שנותר מחיי הספרות בעזה.

"במהלך הג'נוסייד, הכיבוש היה נחוש לעקור את החינוך באמצעות הרס של בתי ספר, אוניברסיטאות וספריות. הוא השמיד מאות אלפי ספרים, רבים מהם עתיקים שהיו חלק מהמורשת הפלסטינית; כמה מהם הודפסו לפני 1948, ואחרים מקורם בתקופה העות'מנית", אמר חאמד בן ה-30 למגזין 972+. "הרעיון להקים ספרייה נולד מתוך רצון לשמר את מה ששרד ולחדש את הקריאה, הכתיבה והמחקר בעזה, בלב החלל החינוכי העצום שחוללה המלחמה".

אל-מסרי, בן 31, אמר שהפרויקט צמח מתוך תחושת אחריות משותפת. "בתור אנשים שקוראים, כותבים ואכפת להם מתרבות, קשה לנו לראות את מרכזי החינוך והספריות ההרוסים ואת הספרים השרופים", הוא הסביר. "למרבה המזל, הצלחנו לחלץ ספרים מתחת להריסות של ספריות פרטיות ואוניברסיטאיות. ספרים אחרים היו שייכים לאנשים שהיו לשהידים ומשפחותיהם תרמו לנו אותם. הן רצו שאנשים ייהנו מהספרים האלה. עבורן זהו מעשה צדקה שיישמר לדורות (לזכר אהוביהן).

"קראנו לספרייה 'פניקס' (עוף החול) כי השם הזה מסמל תקומה מתוך ההריסות ותקווה בלב הכאב", הוסיף אל-מסרי. "אנחנו רוצים לחיות חיים נורמליים ולהראות לעולם שלמרות הנסיבות, אנחנו דבקים בידע שלנו, בתרבות שלנו ובארץ שלנו".

עבור סארה אל-טוויל, בת 24, שנהגה לפקוד ספריות באוניברסיטה במהלך לימודיה, ספריית פניקס מציעה נחמה. "למדתי באוניברסיטת אל-אזהר ונהגתי להסתובב בין הספריות ולבחור ספרים לקריאה", היא אמרה למגזין 972+. "הפסקתי לעשות את זה בזמן המלחמה. ניסיתי להשיג ברשת ספרים ורומנים, אבל זו תחושה אחרת להחזיק ספר ביד. הקריאה מעניקה לי נחמה והקלה, כאילו אני חופשיה בין המילים והשורות. אני משתוקקת למצוא ספר אחד שיישאב אותי".

לאחר שנודע לה שהספרייה נפתחה, אל-טוויל אמרה שהיתה מהראשונים שביקרו בה. כשראתה ספרים מסודרים על מדפים כפי שהיה לפני המלחמה, חזרה אליה תחושת הנורמליות. "עכשיו אני יכולה שוב לבלות זמן בקריאה", הסבירה. "חשוב לי להתנתק מהמציאות הקשה שאנחנו חיים בה כדי להציל את נפשנו. לכן, ההישג הגדול ביותר מאז הפסקת האש היה פתיחת הספרייה".

במהלך המלחמה, שיעורי מוזיקה נותרו אחת מפעילויות התרבות והאומנות הבודדות שנמשכו למרות התנאים הקשים מנשוא.

איסמאעיל דאוד, מורה לעוּד והמנהל האקדמי של הקונסרבטוריון הלאומי על שם אדוארד סעיד בעזה, נמנה עם מי שניסו לשמר את המוזיקה ברצועה. יחד עם מורים נוספים מהקונסרבטוריון, הוא עבר בין אוהלי הילדים באזור המוואסי שבח'אן יונס כדי ללמד שירה ונגינה.

"בתחילת המלחמה נעקרתי עם ילדי מביתי בצפון עזה. לקחתי איתי רק כמה חפצים חיוניים, והשארתי מאחור את כלי המוזיקה שלי. הכול הופצץ ונהרס", הוא אמר למגזין 972+. "בשבעת החודשים הראשונים של המלחמה לא שמעתי מוזיקה ולא ניגנתי. אבל במאי 2024 הקולגה שלי, אחמד אבו אמשה, סיפר לי שהקונסרבטוריון רוצה להחיות את הפעילות המוזיקלית בעזה".

משכן הקונסרבטוריון היה אחד ממרחבי התרבות שנהרסו. המוסד, שהוקם ב-2012 במבנה של הסהר האדום בשכונת תל אל-הווא במערב עזה, הופצץ, נבזז ונשרף במהלך המלחמה, והריהוט וכלי הנגינה שהיו בו אבדו. הנהלת הקונסרבטוריון מחפשת כעת מקור מימון לשיקום המקום ופתיחתו מחדש.

בינתיים חידש הקונסרבטוריון את השיעורים לילדים, תחילה בצפון עזה ובהמשך במרכזי למידה מאולתרים ברחבי הרצועה. עם הזמן, אמר דאוד, המוזיקה – שאותה הוא מגדיר "שפה אוניברסלית של שלום" – הפכה לכלי מרכזי המסייע לילדים להתמודד עם הטראומה הפסיכולוגית של המלחמה.

"ההתחלה היתה קשה", הוא אמר. "איבדנו תלמיד בשם יוסף סלמאן מח'אן יונס. אביו היה בחו"ל, והוא נהג לדבר איתו אונליין. באחד הימים יוסף לא הגיע, כי הלך לדבר עם אביו מבית קפה, ושם נהרג. אחותו, שהיתה איתנו, היתה מרוסקת אחרי אובדן אחיה. בנסיבות כאלה, מוזיקה היא הסעד והנחמה שלנו; היא המזור לנפש".

היום מציע הקונסרבטוריון שיעורים לילדים ולצעירים, בני שמונה עד עשרים, בכלי נגינה כמו טאבלה, עוד, גיטרה וחליל, לצד שירת מקהלה. אבו אמשה, מורה ומרכז בקונסרבטוריון שגם מוביל את להקת "ציפורי עזה שרות", הפך לתופעת רשת בקיץ שעבר בזכות שיר טעון שחיבר, המשתלב הרמונית עם הזמזום הבלתי פוסק של רחפני הצבא מעל הרצועה. השיר היה חלק מקמפיין עולמי שקרא להחרים את תחרות האירוויזיון.

"יש עלייה חדה במספר האנשים שמבקשים ללמוד מוזיקה", אמר דאוד. "אנחנו מתכננים לקיים קונצרטים ופסטיבלים בשיתוף עם ארגונים מקומיים בעזה, כמו יוניצ"ף. העבודה הזו היתה מקור הנחמה העיקרי שלנו מאז תחילת המלחמה. אנחנו רוצים להמשיך להפיץ תקווה וחיים".

"לא מותרות, אלא צורך אנושי"

לפני המלחמה הקדיש ג'מאל אבו אל-קומסאן – במאי תיאטרון ומפיק אירועי תרבות – חלק מביתו במערב העיר עזה למה שהוא מכנה "גלריית תרבות", מרחב שבו אירח אינטלקטואלים, סופרים, מוזיקאים ואומנים במגוון אירועים.

"התיאטרון בעזה היה חיוני לביטוי אומנותי ולמודעות קהילתית, למרות המשאבים המוגבלים והמצור", הוא אמר למגזין 972+. "באופן קבוע התקיימו הופעות, סדנאות ואירועים לילדים ולצעירים, והתיאטרון סיפק חלון של תקווה ומקום לביטוי ולדיאלוג".

אל-קומסאן העלה מופעים לאורך השנה האחרונה, בעיקר לקהל צעיר. "עבור ילדים, תיאטרון לא היה רק בידור, אלא גם מרחב ללימוד ולגילוי מחודש של הילדות", הוא אמר. "במהלך המלחמה לא היו להם מרחבים בטוחים, וכך נוצר חלל פסיכולוגי ותרבותי עצום שאנחנו חשים בו עד היום".