הבלוג הוא לחייזרים חוקרי האנושות מהעתיד צאו מכאן זה לא בשבילכן.,
ובעבר היה -
עדויות, תחקירים, והדעה האישית שלי, על האפרטהייד ועל שואת עזה. ולפעמים על דברים אחרים
תגובות גזעניות ימחקו. אם התגובה שלכן נמחקה זה בגלל האופי הגזעני שהיה לה.
לפני שבועיים. יום חמישי, 26 בפברואר 2026 בשעה 11:18
לא להגיב
************************
הדעות הפוליטיות שלי השתנו, לא התמתנו, אבל המטרה והדרך שונה, אני כבר לא חושבת שאין פיתרון, אני מבינה שהשאיפה לכאוס וחורבן הגיעו מייאוש וזעם לא מווסת כתוצאה מפמפום המציאות בעזה ובגדה, במקביל לבורות שטיפחתי בהקשר הסוציאליסטי.
אני חושבת שיש לנו אחריות אל המעמד העובד ולכל מי שסובל מדיכוי בתור מהפכנים, לא ליפול לייאוש גם מול הזוועות של שלושת השנים האחרונות, לא להתפשר מול בעלי ההון לקפיטליזם בתנאים מקלים, לא להתפשר על כל מני הסכמים שמנצלים את מעמד הביניים ואוכלוסיות שעוברות דיכוי, כמו הסכם אוסלו מול הפלסטינים למשל - שמשמר דיכוי במין "תנאים מקלים" במכבסת מילים של "שלום" (אעלק).
כל מי שאומר שאפשר לפתור את הבעיה הלאומית בלי להפיל את הקפיטליזם הוא או שקרן או לא מבין.
כל מי שמאמין בפיתרון ללא תוכנית מעבר טועה.
תכנית המעבר
חבריי השמאלנים שחושבים שמצפון ומוסר הוא הכלי הכי חזק שלהם, ולא מחברים את הקונטקסט הרחב יותר והעובדה שחברה שאיבדה את המצפן המוסרי שלה זה רק הסימפטום הבלתי נמנע בעולם הקפיטליסטי,
חבריי השמאלנים שהזעם שלהם מעוור אותם ומונע מהם לנסות לחשוב על עתיד והם פועלים באימפולסיביות ונופלים לייאוש האינסופי,
רדיקליזם היא לא קיצונית, זו שאיפה לשינוי שורשי.
אין לנו ברירה אלא להמשיך במאבק,
תמיד יהיה את החלק בחברה שמבין שצריך לעשות מהפכה - רוב מעמד העובדות והעובדים יעדיפו כמה שיותר קיצורי דרך ולא ללכת בדרך הקשה. הדעה המהפכנית ברוב הזמן מייצגת מיעוט בתוך החברה עד הרגע שבו ההמונים מגיעים למסקנה שהדרך הארוכה יותר היא הנכונה - לכוחות שנבנו לא על תמיכה במהפכה יהיה קשה יותר להתאקלם לשלב כזה.
"דווקא מהשכבות המנוצלות ביותר יצאו הגדודים המסורים ביותר למהפכה"
לא ליפול לסטאליניזם! לשאוף לריבוי פרשנויות! להשקיע מאמץ בלימוד ובפיתוח רמת הבנתכם הפוליטית והתיאורטית!
"The children are always ours, every single one of them, all over the globe"
בא לי למות בא לי למות בא לי למות. כל יום כשצבא רוצחי התינוקות נכנס לאיזו פשיטה בכפר אני בודקת שזה לא אצלה ושזה רחוק ממנה. כל פעם כשהיא אומרת את השם שלה לישראלים הם מאוכזבים/ מבואסים. כל פעם שמישהו מדבר על פוליטיקה לידינו אני מתכווצת. כי אני יכולה להיות עוכרת ישראל, היא "ערביה מחבלת" לפי הסטנדרט הישראלי רק כי היא מתנגדת לג'נוסייד ולגזענות באופן כללי, כל הזמן צריך להיזהר ולא להביע את הדעה הפוליטית כי ראינו כבר פלסטינים נעצרים באמצע הלילה על פאקינג כלום, ופלסטינים שעוברים פשיטות בבתים שלהם כי הם אמרו שהם בעד שלום/ להפסיק את המלחמה.
ולקרוא על העינויים שהחטופים הפלסטינים עוברים זה סיוטים בלילה. כמה שאני שונאת את המדינה הזו ואין לי מה לעשות חוץ מלפחד על חברה שלי.
מתי ישראלים יבינו שהדרך היחידה להילחם על הזכויות שלהם זה להפסיק להיות גזעניים כדי להתארגן ביחד ולהשבית את המשק. אתם והפלסטינים נדפקים בסופר, לא סוגרים את החודש, צריכים לשלם פאקינג 9 שקל באוטובוס, בן גביר וכל החברים שלו באליטה יש להם נהג פרטי ומאבטחים והם בעלי ההון של כל החברות שבלי לנצל את כולנו לא היו מייצרות רווח. גזענות זה הכלי הכי חזק שלהם. סתכלו על הרווחים של תעשייה אווירית ואינטל וכל יצרניות הנשק אחרי המלחמה ולפני. מי לוקח את כל העבודות שאף אחד לא רוצה? נהגי אוטובוס, נהגי מונית, פועלי בניין, מנקים, כל העבודות שמשלמים מינימום ומנצלים מקסימום, זה מקרי שכולם שם ערבים ופלסטינים? ואז מתפלאים שיש פשיעה בחברה הערבית. לא נותנים להם להתפרנס פה בכבוד או בכלל, סוגרים עליהם עם מחסומים שמעכבים אותם ובגלל זה וגם בגלל גזענות לא מעסיקים אותם בשום מקום. וככה מייצרים גזענות - הם מטומטמים, הם אלימים, למה להסתכל על הפשיעה בחברה הערבית מזווית רחבה ולהבין שזה תוצר מכוון של מדיניות הכיבוש כשאפשר להיות גזענים. וגם השחיתות ברשות הפלסטינית היא תוצר מכוון של הכיבוש.
גם החייל נדפק, אי אפשר לחיות עם מה שעשיתם בעזה, אז אתם פוסט טראומתים מתאבדים. ואךו שלא מתאבדים המדינה זורקת אחרי שמשתמשת בכם לבשר תותחים. לכו תבכו בכנסת שלא נותנים לכם כסף וטיפולים עד מחר, זה לא יעזור כמו להשבית את המשק ובשביל להשבית את המשק צריך התארגנות, וועדי עובדים וכו. אתם צריכים סולידריות של הפלסטינים אבל לא מוכנים להסתכל עליהם.
הם צריכים שתהיו גזענים כדי לשמר את ההיררכיה הקפיטליסטית שלוקחת מכם ומהפלסטינים זכויות ומשאבים. חבורה של מטומטמים שמוצצים לממסד
זין על הפוסט הקודם, הבלוג שלי מוקדש לחייזרים שיחקרו את תופעת האנושות עוד מיליון שנה, כשלא ישארו על הכוכב הזה בני אדם ובעלי חיים וחרקים וחיידקים וכל אורגניזם חי שיכחד ביחד עם האטמוספרה וכל התנאים שמאפשרים המשכיות וקיום. חייזרים יצליחו יום אחד לשחזר כל פינה באינטרנט והפינה שלי תתן להם זווית מסוימת על התרבות האנושית במאה ה21.
חוץ מזה שלא לכתוב בלוג בגלל ש"לכתוב בלוג זה לגיל מסויים" זה מטומטם. יש לי 99 בעיות אין לי זמן להפנים גילנות.
בכל אופן
גיליתי שjohn sebastian brown מעבר להיותו שמאלן אמתי עוכר ישראל אינטלקט מעביר ביקורת על הממסד באופן שנון, שונא חיילי צהל וקורא להם רוצחי תינוקות 🥰😍, הוא גם טבעוני וחתיך ממש. ויש לו מבטא ארגנטינאי עם ר' כזו
Anthony fontana who?
בקיצור הפנטזיה זה שאני אגיד לו תקרא את תןכנית המעבר ואז הוא יקרא את תוכנית המעבר ונדבר על תוכנית המעבר. סתם אין לי פנטזיה עליו כי אני לא יודעת אם הוא בזוגיות או לא ולא נעים לי מהבת זוג שלו )אם קיימת( אז כרגע אין פנטזיה. כזאת אני. מכבדת נשים. יש לי כל כך הרבה מאמרים לקרוא ואף אחד מהם לא של טרוצקי :(
לחייזרים מהעתיד אולי נוצר רושם שאני מתאהבת בכל מי שמעביר ביקורת על הממסד ושונא את חיילי צה"ל אבל לא. יש שילוש קדוש - >
אינטלקט- מכיר בקשר שבין קולוניאליזם, פטריארכיה וקפיטליזם, שואף לריבוי פרשנויות על תיאוריות פוליטיות ועל אירועים פוליטים בהיסטוריה ובהווה, לא משייך את הזהות שלו לממסד, מעביר ביקורת על הממסד, תרבות הצריכה, קפיטליזם וכו' באופן *אינטלקטואלי*, דוגל בסולידריות, מתנגד לדיכוי מכל סוג, משקיע מאמץ בלימוד ובפיתוח רמת הבנתו הפוליטית והתיאורטית.
^
\ /
\ /
\ /
נראה טוב ---------------------- טבעוני
לא חסרים tankies הם לא מעניינים. ורוב השמאלנים האינטלקטואלים הם מבוגרים. לא שאני חיה בסרט שגם אם אני וג'ון בראון ניתקע במעלית יש לי סיכוי איתו. כאילו יש היררכיה מסויימת, הוא כותב פוסטים בפייסבוק ואני בכלוב, הוא פרופסור אני סטודנטית כאילו, הוא קורא ספרים אני אנאלפביתית.
יש דלתון קדוש נוסף
שלב אחד או יותר מעליי בהיררכיה החברתית
\/
נראה טוב ------ לא מסתכל עליי
ולא אכפת לו ממני
/\
אנטי ציוני ברמה כזו או אחרת
בונוס למשולש/ לדלתון אם הוא דמות סמכות.
חייזרים.ות אני רק רוצה לציין שאני לא התחברתי לשום ייצוג הוליוודי שלכם, תמיד מדובר בהשלכה קולוניאלית מביכה.
ויש מוסכמות חברתיות שאני נכנעת אליהן, ובניהן - לשתף דברים בבלוג אינטרנטי זה מתאים לגיל מסוים ואני עברתי אותו.
ובכלל שיתפתי כי רציתי שההורים שלי לא יהיו אלו שיספרו עליי כשאמות כי אין להם מושג והם מטומטמים בלי קשר. אבל לאף אחד לא יהיה מספיק אכפת גם ככה בשביל לחפש בלוג שלי ולהגיד הינה מצאנו את רחשי הלב האמתיים שלה. ביקשתי מחברה שבלוויה שלי תדבר על החטופים הפלסטינים, שתביא עדויות להתעללות ולכל החרא. אני רוצה בנוסף שיקריאו את שמות כל עשרות אלפי הילדים שרצחנו בעזה ובגדה רק מהשנה האחרונה. ולנסות למצוא על כל ילד מה הוא אהב לאכול ומה הוא אהב לעשות ומה עניין אותו.
פעם אהבתי את הגשם עכשיו הוא מכאיב לי כי בעזה אנשים ישנים באוהלים. וזה שעתיים נסיעה מכאן. וזה קורה עכשיו. ברגע זה.
רחשי הלב שלי הם כאלו שרוצים לדקור את כולם במדינה הזו. רחשי הלב שלי שונאים את כל מי שלובש מדים וגם את מי שלא. כולם פה ציונאצים. רחשי הלב שלי מחכים שאיראן תעשיר אורניום ותשמיד אותנו. רחשי הלב שלי מהדהדים צליל נורא מגעיל שגם לי נמאס כבר לשמוע.
עוד רחשים-
גם אם הכל היה בסדר. גם אם לא הייתה שואה בעזה ובסודן ומי יודע עוד איפה. אני עבד לתרופות שלי, אני עבד לקורת גג, אני עבד לאוכל ולמים. כשאני קמה בבוקר והמזג אויר נעים אני יכולה להינות ממנו לשנייה, אבל לא באמת. הידיעה שאין לי ברירה אלה להפוך למוצר כדי לקבל את הזכויות הבסיסיות שלי, הידיעה הזו תמיד נוכחת ולא עוזבת אותי לרגע. ואם לא אצלי אז אצל אחרים, אני מסתכלת על עובד העירייה שמנקה את הרחוב. כל יום הוא מטאטא את הרחוב. איזה צמצום ודה הומניזציה זה להפוך אדם למקצוע. "כל עבודה מכבדת את בעליה" זה משפט שבעלי הון הכניסו לנו למוח כדי שלא נעז לדמיין מציאות שבה אנשים הם יותר ממקצוע. ומי שמדמיין הוא פנאט אל תקשיבו לו, לכו תעבדו, נצלו את הזמן, תהיו פרודוקטיבים, תהיו פרודקט, תזיזו את הידיים בדפוס שהמשמעות שלו הוא לייצר רווח למי שמעליכם, כל יום במשך שעות זו המהות של מי שאתם, זה מקצוע. אני מבינה למה אנשים מפתחים רגשות לchat gpt ולרובוטים מנקים וכל זה, זה כי אנשים מסמפטים את הקורבן המושלם, שהוא הרובוט שלא מעיז להתלונן על היחס הלא אנושי שהוא מקבל(היות והוא לא אנושי), אבל הוא זז ולפעמים מדבר גם, וזה כנראה מספיק בשביל שנאניש אותו. כנראה הפרצוף המאוכזב/ מדוכא של נותני שירות בני אדם, ביחד עם דרישה של זכויות בסיסיות שבינהן גם הפסקת הדה הומניזציה, שיראו אותם בתור בני אדם ולא בתור המוצר שהם מוכרחים להיות, יצר אצלינו אפתיה כלפי אנשים נותני שירות וסימפתיה לרובוטים בלי פרצוף שלא מבקשים זכויות. It's not that deep זה תמיד כן, אתם פשוט עייפים מדי מכל העבודה ולהבין כמה שאתם מוצרים ושכולנו בכלא שאי אפשר לברוח ממנו זה מדכא. גם ההייטקיסט, גם המעצבת הגרפית, גם המורה, גם המלצר והרופא והחייל. כולם עבדים של המים והלחם וקורת גג ותרופות. וכולם מוצרים. גם בעשייה וגם בכלום אני מרגישה מוצר. ואתם רובכם קוראים לזה ריקנות. זו לא ריקנות, זה לא ניהיליזם, זה להיות מוצר, ולהיות עבד של המים זה מה שיוצר את הדיכאון האינסופי הזה שאי אפשר לברוח ממנו. הוא בבית קפה ובמסעדות אצל המלצרים המוצרים, הוא בנהגי אוטובוס ונהגי מונית המוצרים. הוא בדינמיקות הכי אינטימיות, בין אם זה בחור שאחרי שלקח ממני מה שרצה הלך ולא חזר כי בשבילו הייתו מוצר לשימושו האישי, ובין אם זו חברה שנזכרת בי רק כשהיא רוצה להתלונן על הבן זוג/ עבודה שלה, אני המוצר לפורקן הפסיכולוגי שלה או מה שזה לא יהיה. ולפעמים אני זו שצריכה להעמיד פנים שמישהו מספר סיפור שאכפת לי ממנו רק בשביל להשיג את מה שאני צריכה להשיג, כי זו חברה כזו שמצד אחד אסור להיות ישירים כי זה לא מנומס, מצד שני להעמיד פנים שאכפת ולהיות אופורטוניסטים זה מקובל. זו לא חברה מזויפת, היא נשענת על ערכים קפיטליסטים, בשביל לייצר רווח צריך לשקר לקונה ולנצל את היצרן, והערכים האלו נכנסים לדינמיקות חברתיות וכו. בתור אישה גם, "מתי ילדים/ חתונה" הרי את מוצר מאמי, את צריכה להתחתן להביא ילדים מאמי, ככה המוצר עובד בשביל זה יש למוצר רחם. וגם אם לא, את מוצר צריכה בפורנו, ובטלוויזיה ובסרטים את לרוב prop, לפעמים דמות משנית אבל זה רק לנשים שהורידו שיער בפנים וברגליים ובידיים ומרחו צבעים על הפרצוף ומרטו שיער מהפרצוף וחיממו וצבעו את היער על הראש, זה נורמלי כל התהליכים האלו במנגנון הדיכוי הזה, ואם את לא לוקחת חלק אקטיבי בדיכוי המיזוגני את מוצר פגום. כל יום אעדיף את החופש שמקבלים באמצעות עבודה פוליטית קהילתית סולידרית מאשר להמשיך להיות מוצר. הפרידו ומשלו ומה נשאר? רק חזונות אפוקליפטים. ומה יגידו הפנאטים האמתיים? יגידו שהכל לטובה, "שהשם יתברך תמיד יהיה איתי" או איך שזה לא הולך. ואיך אפשר להאשים אותם, הבורים הפנאטים יותר מאושרים ממני זה בטוח. בדמיונות המשיחיים שלהם קנו משהו שמזכיר חופש.
איפה עוד מוזיקה של מוזרים כאלו היום ובכללי אנשים שקצת עושים קולות מוזרים ככה ואוו וואהו אוו ועם כזו תשוקה ורגש. כולם מפחדים להיות מוזרים והכל חסר אופי. איפה המוזרים שעושים מוזיקה טובה ולא מתנצלים על הרגש והמוזרות.
*** מוזיקה עם רגש לא מ2017-
זאת קריאה לא.נשי בריאות נפש:
לפני כשבועיים נעצר נער בן 14 מיפו, על הרצף האוטיסטי, במהלך אירוע משפחתי ברמאללה.
מאז הוא מוחזק במגרש הרוסים בירושלים ונמצא תחת תנאים קשים.
אמו כתבה:
“אני כותבת לכם והלב שלי בוער מכאב.
הבן שלי, ילד בן 14 בלבד, על הרצף האוטיסטי, עם נכויות נפשיות וגופניות קשות.
ילד חולה, חסר ישע, שלא מבין אפילו מה קורה סביבו.”
על אף הפרסומים האחרונים והחשדות הכבדים, מדובר בילד פגיע במיוחד, שקל לנצל ולהפעיל עליו לחץ.
על כולנו האחריות לוודא שההליך בעניינו יתנהל באופן הוגן, אנושי ובסביבה מותאמת – לא באלימות ולא בכליאה.
אנחנו, אנשי בריאות הנפש, קוראים לשחרורו המיידי!
הכנסו ללינק לקריאה וחתימה על המכתב:
אנא הפיצו בקבוצות של אנשי טיפול, פסיכולוגיה ורווחה -הקול המקצועי שלנו חשוב עכשיו במיוחד.
"הורידו לי את המכנסיים והתחתונים, וכרכו לי את החולצה על הראש כמו מסכה. ואז הם פגעו לי באשכים בכוח. אחרי זה הסוהרים הרימו אותי והושיבו אותי על מסגרת מתכת של כיור. הם הביאו עוד שני אסירים ואמרו להם להסתכל בזמן שהם מכים אותי. עדיין הייתי עירום, וראיתי אותם דרך החולצה הדקה שהייתה לי על הראש. הסוהרים משכו להם בשיער כדי להרים להם את הראש ולהכריח אותם לפקוח עיניים כדי לצפות בי.
חטפתי כמה אגרופים באזור המותניים, עד שיצא לי דם מהפה. אחד מהם ניגש אליי, ירק לי בפרצוף, הוריד אותי מהמסגרת הזו והרים לי קצת את המכנסיים.
משם הובילו אותי לתא 5 באגף 6, כשהראש שלי כפוף והידיים שלי אזוקות. בפתח התא עמדו שתי סוהרות, ועברתי ביניהן עירום, כלומר כשהמכנסיים שלי לא מכסות את איבר המין".
***
"אנשי יחידת כת”ר נכנסו לתא שלנו יחד עם עוד כמה אנשי ביטחון, חלקם חמושים, ועם שלושה כלבי משטרה. אחרי הספירה אנשי כת”ר תקפו אותנו עם אלות עץ וברזל, הכו אותנו בכל הגוף, בעטו בנו ושיסו בנו כלבים. אחד הכלבים נשך אסיר בזרוע עד זוב דם וכלב אחר נשך אותי בזמן שהכו אותי. ]...[ הוא הכה אותי קשות במשך בערך עשר דקות. אחר כך הם יצאו מהתא. האסיר שננשך נפצע קשה, אבל לא היו לנו אמצעים לטפל.
"ריכזו את כל העצורים שהם רצו להעביר ולקחו אותנו לאוטובוסים. מה שקרה אחר כך היה מאוד טראומתי. ברגע שהוציאו אותנו מהתא העמידו אותנו בתור, ואנשי השב״ס ויחידת נחשון הכו אותנו באכזריות עם רובים, אלות, אגרופים ובעיטות. הכי גרוע היה כשהם נתנו לכלבים שלהם לתקוף אותנו. אומנם היה לכלבים רסן על הפה, אבל זה היה מפחיד מאוד, והם שרטו אותנו עם הציפורניים בפנים ובידיים".
***
"ואז לקחו אותי. שניים מאנשי היחידה גררו אותי בכוח מהתא למסדרון ומשם לחדר ששימש עד 7 באוקטובר כחדר אוכל. בדרך הם קיללו את אימא שלי ואת האחיות שלי. כשהגעתי לחדר האוכל ראיתי שם את שאר האסירים מהתא שלי. כולם היו עירומים לגמרי ומדממים. זרקו אותם אחד על השני. אנשים בכו וצעקו והסוהרים צרחו עליהם וקיללו אותם ואת האימהות שלהם. הם הכריחו גם אותנו לקלל את האימהות שלנו, את חמאס ואת סינוואר. הם גם הכריחו אותנו לנשק את דגל ישראל ולשיר את ההמנון הישראלי.
רעדתי מפחד ואז הם התנפלו עליי. אחד מהם נתן לי סטירה והשני ירק לי בפנים ואמר לי בערבית: ״יחיא סינוואר ימות”. הם הורו לי לחזור על מה שהוא אמר. שניים מהם הפשיטו אותי כמו את שאר האסירים, ואז זרקו אותי על האסירים האחרים. אחד מהם הביא גזר וניסה לדחוף לי אותו לפי הטבעת. בזמן שהוא ניסה לדחוף את הגזר, חלק מהאחרים צילמו אותי בטלפונים הניידים שלהם. צרחתי מכאב ומאימה .
זה נמשך ככה בערך שלוש דקות.
אחר כך הם צעקו עלינו שיש לנו שתי דקות להתלבש ויצאו. הרגשתי שבור מבפנים. בזמן שהתלבשתי זלגו לי דמעות מהעיניים. עברו לי מחשבות איומות בראש. אחר כך הם החזירו אותנו לחדר. כשחזרנו לתא היינו עדיין בהלם, בכינו בשקט. אף אחד לא דיבר, לא היינו מסוגלים להסתכל אחד על השני. שאלתי את עצמי "מה קרה, למה זה קורה לנו?"
**
אלה כמה עדויות מתוך הדו"ח "ברוכים הבאים לגיהינום" שבצלם פרסם כבר לפני יותר משנה, על האופן שבו *כל* מתקני הכליאה הישראליים הפכו למחנות עינויים לעצורים ולאסירים הפלסטינים. לא עצור אחד, ולא מתקן עינויים אחד. כולם. כל הזמן. עינויי גוף ונפש סדיסטיים שהדעת מתקשה לשאת. במשך חודשים ארוכים, יום יום, שעה שעה. במהלך תקופת העינויים, חלקם אף הופיעו בזום בפני שופטים שוודאי ראו היטב על פניהם של הקורבנות את תוצאות העינויים. הם הופיעו בפני שופטים כשפניהם חבולות, נפוחות ומדממות, והשופטים הפטירו שהם "צריכים טיפול". לא היה אף חלק במערכת הזו שלא ידע מה מעוללים – עדיין, גם ברגעים האלה ממש – לעצורים ולאסירים הפלסטינים.
שבירת השתיקה של הפצ"רית היא חשובה, בלי ספק. אבל כאשר בתוך מערכת רקובה שזכויות הפלסטינים בה שווים פחות מקליפת השום, גורל של עצור פלסטיני אחד פתאום זוכה לתשומת לב ציבורית – צריך לבדוק טוב טוב מדוע, ואת האינטרסים של מי זה משרת. מה שבטוח הוא שזה לא הקורבן הפלסטיני.
***************
אין מחילה על כל הגזענות והאלימות והרצח והגירוש ושאר הפשעים על בני אדם ועל ילדים. לא למבצעים ולא למתעלמים. אין עתיד, אין תקווה, רק ריקבון. שתשרף המדינה על כל יושביה
לפני 4 חודשים. יום חמישי, 30 באוקטובר 2025 בשעה 14:34
בחורה ממש חמודה בתואר שלי שיש לנו אותם תחומי עניין והיא עובדת במודיעין (צבא הכיבוש האלים) אוף. אני לא יכולה להיות חברה שלך מאמי, ואת כל כך מתוקה אבל המדים האלו מייצגים רצח ודיכוי ואת שותפה. את חמודה ואת גם שותפה ואני לא יכולה להיות חברה שלך.
בימים שלאחר הפסקת האש היה נדמה לרגע, כי ירד המסך על מלחמת 7 באוקטובר. אפשר לנשום. שמחתי על כך שתושבי רצועת עזה ינשמו רגע אחד בלי לפחד מטילים והפצצות. אמנם האסון והטרגדיה בעיצומם, אבל ההרג ייפסק. בישראל גם דיברו על חזרה לנשום, על שיקום וגם על חופשות, על משפט נתניהו ועל החרם העולמי שנראה שאינו ממהר לדעוך. חזרה לשגרה ישראלית.
אבל מתברר שהמלחמה נגמרה במובן אחד בלבד — לפחות זו שישראלים השתתפו בה. עכשיו, כך נראה, נותרה רק המלחמה הרגילה, זו שהפלסטינים ממשיכים למות בה.
חשבתי אז: אני לא יכולה ולא רוצה להתקדם מהר כל כך. ישראל מתאמצת לעבור הלאה, ואני מסרבת. איך אפשר לכתוב עכשיו על "האלימות בחברה הערבית", או על "אלימות המתנחלים בגדה", כאילו לא היינו עדים לג'נוסייד ועכשיו אפשר לקפל אותו כמו העיתון של אתמול? משהו בחזרה לשגרה הזאת נדרש לנפש העייפה והשבורה שלנו, ובעת ובעונה אחת זה מצמרר.
הייתי רוצה להגיד שהתבדיתי, אבל הג'נוסייד רק עבר שלב. מהיר פחות, שקט יותר, אבל לא פחות עקבי וקטלני. ביומיים האחרונים בלבד נהרגו בעזה יותר ממאה איש, עשרות מהם ילדים. הדם לא חדל, רק חדשות הערב הפסיקו לדווח עליו — כי בישראל ממילא לא דיווחו אף פעם.
לאן ואיך ממשיכים מכאן? העבר רודף את העתיד, והעתיד נראה כמו העבר. ובישראל? המשיכו הלאה. ועכשיו זה הזמן להתחשבן עם העולם, שלתדהמת עם ישראל אינו ממהר לקבל את המדינה בחזרה לחיק העמים.
הייתי רוצה לומר שזה עיוורון, אבל ככל שאני בוהה במי שחולקים איתי מולדת אני נוטה לחשוב שזאת עדות לשיגעון או לפרנויה, או לשניהם גם יחד. מדינה החיה במשך חודשים בתוך מרחץ דמים, משדרת את הג'נוסייד בלייב וממשיכה לדבר על "נורמליות", איבדה כל אחיזה במציאות. אין דבר נורמלי במדינה הרואה את עצמה כקורבן בשעה שהיא משמידה אחרים.
אולי אין דרך "להתקדם". לא אחרי מה שנראה, לא אחרי מה שנעשה. מדינת ישראל תמשיך לנהל את חייה כאילו הג'נוסייד נחתם, כאילו מדובר בפרק סגור, בשעה שברצועת עזה ממשיכה הספירה לאחור של החיים. אבל מה שנקבר שם לא יישאר שם; הוא יחזור, במציאות או בזיכרון, ויתבע את מקומו. כי אי אפשר לבנות עתיד כשההווה כולו הדחקה, והאדמה עצמה מסרבת לשכוח.
ואולי הדרך היחידה להתקדם היא להפסיק לברוח קדימה ולהתבונן לאחור, להכיר בעוול, לשאת באחריות. רק חברה המביטה ישירות בפשעים שביצעה יכולה להתחיל להיגמל מאלימותה. ואחר כך יהיה אפשר אולי גם לדבר על פירוק ההייררכיה האלימה שהוקמה כאן, כובשים מול נכבשים. אדוני הארץ מול נתיני האדונים. כל עוד המבנה הזה קיים, אין עתיד — לא ליהודים, לא לפלסטינים. ץ
העתיד יתחיל רק ביום שישראל תיאלץ להכיר בנחיצות השוויון האזרחי והלאומי. כיבוש וחיים על החרב אינם גזירת גורל, אלא בחירה.
לפני 4 חודשים. יום חמישי, 30 באוקטובר 2025 בשעה 2:49
Orly noy -
היום מציינים 69 שנים לטבח כפר קאסם, שגבה את חייהם של 49 אנשים, כולל אישה הרה אחת. בימים שבהם הברבריות הישראליות הגיעה לממדים מפלצתיים ומשמידה עשרות אלפי ילדים בלי להניד עפעף, טבח כפר קאסם הוא פחות או יותר ה"בוקר טוב" שמתחילים איתו החיילים את היום בעזה. אבל בדברי הימים של הברבריזציה והנורמליזציה של מחיקה מוחלטת של ערך חייהם, רכושם וכבודם של הפלסטינים, טבח כפר קאסם הוא סימן דרך משמעותי.
במובן מסוים, השואה שישראל חוללה בעזה, המנגנונים המשפטיים, המנהליים, האתיים והציבוריים שאפשרו אותה וגם אופן ההתמודדות של המדינה עם פשעיה לאחר מעשה הם כולם כמו מבט דרך זכוכית מגדלת בטבח כפר קאסם. אני לא אכנס כאן לרקע הנרחב יותר של העוצר שהוטל על פלסטינים אז – ומדובר היה באזרחים, כן? – שהפרתו הובילה לטבח הנתעב הזה, למרות שיש הרבה מאוד מה לומר על המוטיבציות שעמדו מאחורי המהלך הצבאי שלכבודו העוצר הוטל. או בכלל, על עצם המשטר הצבאי שחל באותם הימים באופן רשמי על האזרחים הפלסטינים ועל הקווים המקבילים למשטר הצבאי הלא רשמי שחל עליהם כיום. אבל הפשע עצמו.
הפשע עצמו. ההכפפה המוחלטת של חייהם של הפלסטינים למאוויים – המקומיים והאזוריים – של ישראל. האגביות המדהימה שבה ישראל לוקחת לעצמה את הזכות להשבית את חייהם כדי לקדם את המאוויים האלה. ההתייחסות לפלסטינים כאל אויבים, גם לאזרחים. כאשר רס"ן שמואל מלינקי, שהיה אחראי על אכיפת העוצר בכמה מהכפרים הערביים, הורה להרוג את כל מפירי העוצר, כולל אלה שלא ידעו על קיומו, כולל נשים וילדים ("דינם כדין כולם"), הוא למעשה אביו הרוחני של בן גביר שלא מבין מדוע לא יורים גם בילד על חמור שחצה את הקו הצהוב הדמיוני שהצבא שרטט בעזה. והטבעיות שבה הם נוטלים לעצמם את הזכות לקבוע איזו קו או הוראה דמיוניים ולירות בכל מי שחוצה אותו או מפר את ההוראה שעליה הם כלל לא יודעים. והניסיונות של בן גוריון להסתיר את הפשע, אביו הרוחני של נתניהו שמנסה להסתיר את פשעי ישראל בעזה באותן דרכים בדיוק: מניעת כניסה של תקשורת, מניפולציות, שקרים בוטים. והמחילה שקיבלו הפושעים, לאחר מעשה. הכל חוזר על עצמו, רק בקנה מידה הרבה יותר מפלצתי.
מאז הקמתה, ישראל הספיקה להיות מונהגת על ידי כל הקשת הציונית – מהסוציאל דמוקרטים ועד הפשיסטים בעלי תורת הגזע. בכל העשורים האלה, ותחת *כל* ההנהגות, לא היה אפילו יום אחד שבו ישראל ייחסה ערך אמיתי לחיי פלסטינים ולזכויותיהם, אפילו לא יום אחד שבו לא העמיקו את העליונות היהודית על כל אספקט בחייהם של הפלסטינים, אפילו לא יום אחד שבו ישראל לא פעלה מתוך הפנטזיה האלימה, הפסיכית, שהיא תצליח בסופו של דבר להעלים מכאן את הפלסטינים, או לכל הפחות להביא אותם למצב של כניעה וקבלה מוחלטת של העליונות היהודית עליהם.
לברבריות הנתעבת שמכתיבה את המציאות המופרעת והחולה הזו יש שם. קוראים לה משטר העליונות היהודית. שום דבר נורמלי לא יצמח במקום הזה עד שיפורק.
לפני 4 חודשים. יום רביעי, 29 באוקטובר 2025 בשעה 23:49
נדב פרנקוביץ' -
אחרי שהקפידו לעקוף את הממשלה מימין כמעט לאורך כל קמפיין ההשמדה בעזה, פצחו לפיד ובנט בקמפיין הבחירות המחודש שלהם עם הבטחה לשלול את זכות הבחירה ממי שאיננו פושע בצבא האפרטהייד (לפיד) ועם סרטון הסתה גזעני כהניסטי נגד הפלסטינים ילידי הנגב (בנט). הפרפורמנס החלאתי הפשיסטי אכן מייצג נאמנה את הצמד הזה, שמשון ויובב של ה"ליברליזם" האפרטהיידיסטי הממלכתי: כשהם הצליחו לכונן ממשלה בראשותם הם ביצעו את קפיצת ההסלמה ימינה המטורפת ביותר שהייתה פה אי פעם, עם עלייה עצומה וחסרת תקדים בשיעור הבנייה בהתנחלויות, בתכנון התנחלויות חדשות, בהרג פלסטינים בשטחים (כתוצאה משינוי הוראות הפתיחה באש, הפעולה הראשונה של אותה ממשלה), בהוצאת ארגוני זכויות האדם הפלסטיניים אל מחוץ לחוק כדי להסתיר את שגרת ההתעללות המזוויעה בתושבי הגדה, בפלישות מתנחליות לאל-אקצא, בהרס בתים, בפוגרומים ומתקפות משולבות של מתנחלים מלווים בכוחות הצבא על כפרים בגדה המערבית, ועוד (ראו למשל בדו"ח שלום עכשיו החמור וחסר התקדים: "בלי ויכוח בדרך לסיפוח — שנה לממשלת בנט-לפיד").
בנט ולפיד הובילו עלייה תלולה מאוד בכל האספקטים האלו ביחס לכל הממשלות של ביבי שקדמו לממשלתם — וזאת כחלק ממגמה מואצת לסיפוח דה-פקטו של הגדה, ובמקביל כמובן לקידוש ה"קיפאון המדיני" מול הפלסטינים ולהמשך מגמת הסכמי הנורמליזציה עם המשטרים באזור שנתפרו מעל לראשו של העם הפלסטיני הנדחק מאדמתו — הסלמה ומגמה שכמובן המשיכה והתעצמה בממשלת הימין הקיצוני הנוכחית בראשות נתניהו (ממשלה שהיא בפני עצמה עוד תוצאה של "אסטרטגיית" ה"רק לא ביבי" שגם מאפשרת, וזו למעשה מטרתה, היימנה יתרה של הציבוריות הישראלית תוך ובמעטה של פרפורמנס "ליברלי" ו"מתפכח").
אלו הם התהליכים שהובילו גם לשביעי באוקטובר ושמפניהם ומפני תוצאותיהם הזהירו בזמן אמת במפלגות הלא ציוניות.
