Archive לחייזרים מהעתיד

ילד בן 16

"אני חושב שהרגע הכי קשה היה כשהייתי צריך לפנות את הבית. אני זוכר כשקיבלתי את צו הפינוי, הייתי אובדני אחי, הייתי כזה 'אני רוצה לסיים את זה עכשיו'.
אני באמת הבן אדם הכי מלא תקווה שיש, וברגע שקיבלתי את צו הפינוי, הייתי כזה אחי אני רוצה לסיים את זה. איבדתי את זה.
אני מקווה שאף אחד לא יצטרך לעבור את זה, כי אחי, אתה יודע את זה, הלחץ של לפנות את הבית שלך, זה כל כך מייאש ואני בחיים לא רוצה לעבור את זה שוב. אתה פינית את הבית שלך מתחילת המלחמה?"
"11 פעמים"
"כן. זה קשה, זה קשה."
"אני מקווה שאף אחד לא יעבור את זה"

צו זימון להאג

עדויות חיילים: ירינו בלי הבחנה, שרפנו בתים, הותרנו גופות ברחוב - שיחה מקומית

חיילים מעידים: תקפנו ברחפנים ילדים ומבוגרים לא חמושים בעזה - שיחה מקומית

לוחמים מעידים: צה"ל יורה בכוונה לעבר עזתים ליד מרכזי הסיוע - מדיני ביטחוני - הארץ

חשיפה: מנתוני אמ"ן עולה כי 83% מההרוגים בעזה הם אזרחים - שיחה מקומית

Is the Most polite form of economic violence I've ever heard in my whole life.
Because what is liveable wage?
Livable to who?
For how long?
Well what dignity?
Well how many skipped meals are considered reasonable in this equation?

You know what livable means in this economy?
It means you don't die fast enough to disrupt business, it means you just make enough to come back tomorrow.
Not enough to rest
Not enough to breath
Not enough to leave, just enough to keep showing up grateful.

I want you to hear the translation, here's what they are really saying - we need your poverty to keep up profit margin stable, we need your exhaustion to stay in power, we built a system that only works if your souls stays discounted.

They want you to live in the grey zone between breakdown and submission. And that's when you technically, don't starve, but you've never well fed enough to leave.

Because the system ain't never been broken, it's working exactly as design.




Work is immoral. Wage labor is immoral. It renders people objects, it commodifies their existence. It steals their time and it destroys their hopes, their connection to nature and to themselves.

You are not wrong for hating Work, you are not immoral for wanting to avoid it, you are not insane for wanting to get rid of it.

I know you're not lazy, and I know you're not selfish.
Your hatred and despair at this life of work, is the response any animal trapped in a cage would make.

These who tell you "everyone must work", who patronize you, who make you feel guilty, who hound you for not being "productive" enough, they are the ones who have the most to lose.
And that's why they use every tool available to them, to make you belive, that dragging yourself out of bed every morning to do a job you hate is the normal way to live. But it is not normal.



I hate the word "productive".
The root word is product, and when we think about it, it's about the individual output into the marketplace. It's one of those encrypted ways that capitalism influences our everyday speach. And also our thought patterns.

We think that we are unworthy unless we are maximizing our productivity, and giving the fruits of our labor to the greedy capitalists.

Most people don't think too deeply about the implications of the words they use. But nonetheless, it does influence them subliminally. We internalized that we are expandable products.





Capitalism ends up elevating sociopaths. Because, if you're worried about people, if you don't want to exploit them, if you don't want to give them less while you take so much more for yourself, you might not succeed so well in business.

How can you get rich on the backs of other people, while giving them less and worrying less about the conditions of their workplace, unless you learn to disregard them, in order to make a profit for yourself.

תפנו את הבית שלכם. תתפנו. מגרשים אתכם. אין לכם מכונית? תתפנו ברגל. מפציצים לכם את הבית. ואין לכם אוכל. תפנו את הבית שלכם.

כזו טרגדיה לא נתפסת

נאמר על משפחה.

מפחיד אותי שרוצחים כאלו מסתובבים בנינו, חופשיים. "איזה כיף לשמוע אותם נשרפים" אולי הוא ישב לידי באוטובוס. אולי נעבור אחד מול השנייה ברחוב. אולי נעמוד בתור לדואר אחת אחרי השני. אולי הוא ישב באותה כיתה איתי בתואר. אולי אני יורדת עם כאלו במעלית. 

אנשים מרוב אנטישמיות האמינו לשטויות גזעניות כאלו. מרוב חוסר היכולת שלהם לראות יהודים בתור בני אדם. היו נגעלים מיהודים, קוראים להם מקקים. צוחקים על הסבל שלהם.

״אנחנו מושמדים, אכן כך.. אנחנו מושמדים.. - דר׳ סעיד מחמד אלכחלות سعيد محمد الكحلوت מומחה לבריאות הנפש, עזה פלסטין״

תרגום - Tamar goldschmidt

״ללא מטפורה, ולא בלשון פיוטית ובלי ליפות את הטקסטים של המצב החלוד - אנחנו מושמדים.

אכן כך.. אנחנו מושמדים..

רציתי כסופר לכתוב תיאור פחות חמור של מה שעזה עוברת עכשיו. אבל לא מצאתי.

המשפחות מוכרות את הבגדים והרהיטים שנשארו להם בבית כדי לברוח מציפורני המוות, ומשליכות את עצמן לרחוב שם העקורים באלפים.

הילדים אובדים להוריהם ונפרדים מהם בפעם האחרונה, אל בורות ללא תחתית, ובאין שיירה שתיטול אותם ותעצב להם עתיד כמו לסבם הקדום יוסף.

הנשים עושות את הצרכים ברחוב, כן ברחוב, תחת מכונית או לצד אבן, כי הדרך ארוכה ושלפוחית השתן לא מבינה את המצב החברתי והבטחוני המסובך. קללה על השלפוחית.

הזקנים מתים, גופם החלש כבר לא עומד בּנַכְּבָּה נוספת באחרית חייהם שכולם נַּכְּבּוֹת.

האבות הצעירים עצבנים, עצבנים מאד, הם מפחדים ותקצרנה ידיהם, והמצב קשה ואינו סובל עוד דיחוי.

ואני עייף מהחדשות ומלנסח מילים, אולי אצליח להעביר את הסיפור כפי שהוא ללא צבעים מיותרים.

דר׳ סעיד מחמד אלכחלות
מומחה לבריאות הנפש
עזה פלסטין.״

ובאחת התגובות אצלו מספרת יקין נור يقين نور בלי פסיק ובלי נקודה:

״בעלי מת מתת-תזונה ושלושה ימים אחר כך ברחנו אני ובתי מההפצצות הקשות ושבוע חיפשנו מקום עד שבחור שאני לא מכירה עזר לנו עם אוהל וחיפשנו מקום להעמיד אותו עד שאנשים טובים עזרו לנו ושמו אותו לפני הבית שלהם ועכשיו אני מחכה לנכדים שלי ולנשים של בניי שיגיעו אלי היתה לי הפתעה שהנכד שלי בן העשר הגיע אלי לאזור דיר אלבלח ברגל אחרי שיצא בשעה 7 בבוקר והגיע אלי ב 6 בערב עם תיק על הגב ושמיכה בחיקו והגיע כמעט מעולף
הבת שלי מחכה כבר שבוע למכונית כשהחפצים שלהם ברחוב ואז הם השאירו אותם ועזבו ברגל כשהיא בהריון בחודש הרביעי ובני ואישתו והילדים שלהם מחכים למכונית וחוץ מהם לא נשארו אנשים בבית הספר שבו היו העקורים אלוהים שמור עליהם והקל על דרכם.״
.....

התארחנו אצל פלסטינים והם סיפרו לנו וזה היה מחריד לשמוע first hand על ההתעללות הזו וכמה חסרי אונים הם. מתנחלים נכנסים להם לכפרים, לוקחים להם את הכבשים, יש להם הוכחות מצולמות והמשטרה שמה עליהם זין. ומתנחלים גם תוקפים אותם ולהסתכל לילדים שלהם בעיניים ולהרגיש בושה. בושה שאני חלק מזה, שזה נעשה בשמי.

וכל המאחזים האלו ממונים.

מה שהמתנחלים עושים שם זה פשע מאורגן בחסות המדינה. ויש עדויות יש צילומים להכל. לגזל, לאלימות. והמשטרע, כמה מפתיע לא עושה כלום. עם כמה שציוני 67 אוהבים להגיד זו לא דרכה של הציונות, זו כן, תמיד הייתה. מהנכבה, יש טיהור אתני מתמשך ועכשיו הוא מתבצע על ידי לובשי כיפות וציציות, אבל הציונות היא אותה ציונות. שכחתן על מה נבנתה המדינה? או שמעולם לא העזתן לקרוא עדויות מהנכבה?

קראו את דבריו של ד"ר ראול אינסרטיס, רופא ספרדי, מרדים ומומחה לרפואת חירום, שהתנדב ברצועת עזה. במאמר שפרסם בעיתון הספרדי "אל פאיס".

הדברים קורעים את הלב ואת הנשמה. קשה למצוא מה עוד אפשר להגיד.

Ido Blum תרגם לעברית, מקור - 

"שמי ראול אינסרטיס חרי'ו, אני רופא חירום ורופא מרדים, ומאפריל עד יולי השנה עבדתי כמתנדב בשני בתי חולים ברצועת עזה. 

לא אני זה שייקבע אם יש או אין ג'נוסייד, אבל במהלך שהותי שם איבדתי את הספירה של הילדים הפצועים שהגיעו לבד לבית החולים כי משפחתם נהרגה בהפצצה. 

אני זוכר ילדה בת שש: נאלצתי לקחת את זרועה הקטועה והחרוכה ולהזיז אותה הצדה, כי היא הפריעה לנו כשניסינו לעזור לה להיאחז בחיים, שהיו תלויים על חוט השערה. אני גם זוכר שהיא לבשה גופייה עם הדפס של כבשים, שהיינו צריכים לגזור כדי לבדוק אותה. היא מתה ואני לא זוכר את שמה. כי באותו זמן, שלושה שבועות אחרי שהגעתי לעזה, כבר איבדתי את הספירה של הילדים שגופם הושחת, נקטע, רוסק או נשרף, שנאלצתי לטפל בהם עם חבריי. ושל המתים.

אביו של נאסר, בן שנתיים, ליווה אותו ברגעים האחרונים לפני מותו. הפצצה של הצבא הישראלי גרמה לפגיעות מוח שאינן ניתנות לתיקון, בח'אן יונס ב-13 ביוני 2025.

בתוך ראשי יש ענן שחור, מורכב מתמונות מחרידות, שמונע ממני לזכור. 

רבים מתו לנגד עינינו, למרות מאמצינו לרפא אותם. גם של אלה, של כל אלה שמתו במהלך הטיפול הרפואי, איבדתי את הספירה. 

בדיוק כמו המשאיות או העגלות הנגררות על ידי חמורים מורעבים שנכנסו לבית החולים עם גופות שנערמו עליהן, בדרך לחדר המתים, שלא הפסיק לקבל אותן. הם באו והלכו, כמו במפעל שבו פועלים באים והולכים, אבל מתים. רובם נשארו עם מבט קפוא של אימה, ששיקף את התחושה האחרונה שלהם לפני שנהרגו.

אני לא יודע להגיד מה נחשב לג'נוסייד ומה לא, אבל מתאריך מסוים לא הפסקנו לקבל מדי יום, ואפילו כמה פעמים ביום, אזרחים שנורו בראש ובחזה. הם היו אנשים, כמוכם וכמוני, שעמדו בתור כדי לקבל סיוע הומניטרי, ושם הישראלים ירו בהם למוות, עם רובים, פגזי טנקים ורימונים שנורו ממרגמות או רחפנים, ארבעים, שישים, תשעים פצועים בבת אחת. בוקר אחד קיבלנו יותר ממאתיים. היינו נתקלים בפצועים ששכבו על הקרקע, נתקלים בהם ונופלים איתם יחד. רבים מהם היו ילדים ונשים. היו כל כך הרבה עד שלא יכולנו לטפל בכולם, ורבים מתו בהמתנה לעזרה שמעולם לא הגיעה.

בתוך הכאוס הזה של גופות מושחתות, ובני משפחה היסטריים, היה ברור במי עלינו לטפל קודם: בילדים. אחת הילדות הקטנות יותר שטיפלנו בהן, בת שנה וחצי, נורתה בחזה כשהייתה בזרועות אמה. היא הגיעה, כמו כמעט כולם, מאחת מנקודות חלוקת המזון של "הקרן ההומניטרית לעזה", חלוקת הסיוע שאורגנה על ידי ארה"ב וישראל. צריך לשנות את השם של הקרן הזו, זה מופרך לכנות אותה כך.

אנשים אחרים יצטרכו לקבוע אם זה ג'נוסייד או לא, אבל מד"ר עלאא, רופאה ילדים בבית החולים, נגזל כל עולמה, והותיר אותה עם פחות מעשירית: בהפצצה ישראלית נהרגו תשעה מתוך עשרת ילדיה וגם בעלה, בעת שהייתה בתפקיד בבית החולים. אני לא יודע מאיפה היא הצליחה לשאוב את הכוחות, שלושה ימים לאחר מכן, עטופה בבגדי אבל, לגשת אלינו, לרופאים שטיפלו בבנה היחיד ששרד, אדם, כדי להודות לנו. 

גם מבין אלה, מבין ההורים שאיבדו את ילדיהם, איבדתי את הספירה, של הנשים והגברים שראיתי כשהם על הרצפה המומים או צועקים בכאב למראה בנם שמת על האלונקה. כל עמיתיי, ללא יוצא מן הכלל, איבדו קרובי משפחה מדרגה ראשונה או שנייה שנהרגו.

וגם הם נהרגים. אני נאלץ להדחיק את הזיכרונות, כי לפעמים עולה בראשי דמותו של אחמד, אח חדר ניתוח, שאיתו חלקתי שעות על גבי שעות בחדר הניתוח, שנהרג מהפצצה באוהל שלו יחד עם שלושת ילדיו הקטנים. אף אחד לא גרם לי לחייך כמוהו. למרות שסבל כמו שכולם סובלים, וחי כמו שכולם חיים, דחוסים באוהלים מאולתרים כאילו היו בעלי חיים במכלאה, בכל פעם שהוא ראה אותי, פניו אורו משמחה והוא נתן לי 'כיף' בהתלהבות, או אמר לי מילה טובה שגרמה לי להרגיש כמו אדם טוב יותר. אשתו, בהריון, עובדת רפואית כמוהו, הייתה בתפקיד בבית החולים כשהישראלים הפציצו במכוון את אוהל הבד שלו.

גופתו חסרת החיים של מוהנד בן השנתיים, שהגיע כשהוא עדיין בחיים עם אחותו שאהד, לאחר הפצצה ישראלית על ביתם. אחותו מתה זמן קצר לאחר מכן. בהתקפה נהרגו כל בני המשפחה, הורים ואחים, ב-28 באפריל בג'באליא.

מדי יום, במיוחד בלילה, קיבלנו משפחות שלמות שהופצצו באוהליהן במחנות העקורים, ב"אזור ההומניטרי" של אל-מוואסי, שאליו הורה הצבא לאוכלוסייה ללכת כדי שלא יותקפו. צריך לשנות את השם של האזור הזה. רבים מחבריי שם מסכימים שהסרקזם הזה מיותר. הם הרי יודעים שהעתיד שלהם לעולם לא יהיה יפה כמו העבר שהם לא יכולים להחזיר, אפילו לא קרוב לכך, כי הוא מלא כאב ומחסור. וההווה שלהם הוא גיהינום. לפחות שלא ילעגו להם.

אחרים יצטרכו להיות אלה שיגידו אם זה ג'נוסייד או לא, אבל הייתי לאורכה ולרוחבה של עזה ויש דבר אחד שאני יודע: אי אפשר לחיות שם".

.....

הם יגידו כיבוש ואפרטהייד בתנאים מקלים, אבל לא לסיום האפרטהייד והכיבוש. הם יגידו שיש כיבוש ואז ילכו לצבא הכיבוש כדי שיפתח להם דלתות בהייטק.
הם יגידו שלום, אבל לא שחרור. וכשהפלסטינים יגידו שחרור הם יסתמו להם את הפה ויגידו "בתנאים שאנחנו נקבע."
הם יצפו מהפלסטינים למות בשקט, בלי להתנגד, ולאלו שיעזו להתנגד הם ידפקו כדור בראש

. ובבית המשפט הם יצאו זכאים, כי האלימות של הליברלים היא מסודרת. היא לפי החוק. אולי חלק מהשמאל הליברלי יכיר בנכבה, אבל הם לא יקראו לזכות השיבה.
תיזהרו מהשמאל הליברלי, החברותי, הוא לא רוצה להיות חבר שלכם. הוא רק רוצה שתדעו שהוא מלא בחרטה על העוולות, אלו שהוא מרוויח מהם. והוא יזכיר לנו כל הזמן שהימנים הם האויב. ויצביע עליהם כשהם יהיו אלימים וגזעניים כדי לגרום לנו לשכוח מהאלימות והגזענות שלהם, שנעשית למען שמירה על הערכים הליברלים, וכפופה לחוק הדמוקרטי.

אתם לא מבינים כמה מגוחכים אתם. כל העולם, שרואה לא רק תמונות, אלא גם סרטונים, כל הזמן, כל היום, ויוצר קשרים עם אנשים מעזה, ועוקב אחרי אנשים בעזה באופן מתמשך ויוצר קשר וירטואלי עם אנשים בעזה. ותורמים כסף לאזרחים בעזה ואז בודקים מה איתם. וזה לא פאקינג ai וזה לא מבויים. ראיתם 2 תמונות ai ואמא עם איזה פילטר אז זהו, הכל ai. הכל מזויף.
ואתם מבדילים את עצמכם משאר העולם עם ההכחשות ההזויות שלכם, עם הקריאה "אנטישמיות" כל פעם שמישהו מעביר ביקורת.
ועם "זה חמאס אשם".
אנשים רואים את הפצצות שישראל מטילה על האנשים בעזה, את הגירוש הכפוי שישראל מטילה על אנשים, הרעב שנגרם בגלל ישראל ואי אפשר להכחיש את זה, ואתם בכל זאת מנסים, וגורמים לעצמכם להיראות מגוחכים ומנותקים מהמציאות. כי אתם מגוחכים ומנותקים מהמציאות.
אתם פשוט מבדילים את עצמכם ומבודדים את עצמכם בגלל ההתעקשות שלכם שלא לראות מעבר לקורבנות של עצמכם. וכולם רואים את זה חוץ מכם.

קומץ

Gaza-wood קומץ

למה הם שונאים אותנו? אולי כי כולם כל היום רואים אנשים מתחננים לאוכל, וילדים בוכים וילדים פצועים, ואז אתם צוחקים על זה כמו קלאסיק דיסני villains