|
|
|
כי לטענתכם "הם לוקחים לנו את המיסים"
אז כזה -
מתי נבין כולנו שצריך לאכול את העשירים :(
דעתי שאף אחד לא שאל עלייה - אני כמובן בעד קצבאות אברך. אני לא בעד להפסיק קצבאות לחרדים, אלא פשוט להוסיף קצבאות לחילונים. יש מספיק כסף לכולם אם ניקח מהעשירים למעלה ונקזז להם במיסים. ואני כמובן לא בעד גיוס חרדים. אני לא בעד גיוס בכללי.
ציונות = טיהור אתני של פלסטינים
חיילי צה"ל אתם בושה. תסרבו לפני שהאשמה תאכל אתכם מבפנים.
Orly noy:
לאורך כל החג, שכן נלהב לא הפסיק לתקוע בשופר באחד מהבתים הסמוכים. ככה כל הזמן: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה וחוזר חלילה. צליל פולשני, כמעט אלים, טורדני, במין הבטחה זחוחה וכל כך לא הולמת שמה שנשבר לרסיסים יחזור להיות שלם אחד והרמוני.
ובעוד פה תקעו בשופרות ואכלו רימונים מלוא החופן כדי להרבות השנה במצוות, בעזה המשיכו הבנים, האחים והאבות בהשמדה השיטתית של החיים ובזריעת המוות, כבר כמעט מתוך שעמום, או אינרציה, אדישים לתנועת הזמן שמסמנת תחילת שנה חדשה. בעזה, בינתיים, מה שהיה הוא שיהיה, שממשיך להיות, עד שלא יהיה עוד מה. ככה עובד ג'נוסייד, עד שעוצרים אותו. אבל מי חושב על זה בכלל.
אבל גלימת הפשע הישראלית רחבה בהרבה מממדי הרצועה ונפרשת יפה יפה גם על הגדה. שם, כפי שמפרט אורן זיו בכתבתו (לינק בתגובות), נכנסו מתנחלים בראש השנה לכפר מוע'ייר, פתחו בירי חי ורצחו את סעיד נעאסאן, ואז הגיעו חיילים שירו גם הם לכיוון התושבים. אפילו לקבור את המת בשקט לא אפשרו להם: גם במהלך ההלוויה מתנחל פתח בירי על המשתתפים. ככה מתנחלי האזור קיבלו את פני השנה החדשה.
הג'נוסייד בעזה מגמד הכל. אבל תחשבו כמה מטורף, כמה נורא ובלתי נסבל הוא שזאת מציאות החיים היומיומית בגדה המערבית, כמה בלתי אנושי זה שחייהם של פלסטינים לכודים בציפורניהם של האכזריים שבאנשים, בגיבוי הצבא של האכזרית שבמדינות. אחד הדברים הכי מטריפי דעת במהותה של הגזענות הוא האקראיות שבכל זה: הרי זה כל כך אקראי שבעלי תורת הגזע מההתנחלויות נולדו היכן שהם נולדו, מתי שהם נולדו, לעם שנולדו לו, ואילו הקורבנות חסרי הישע שלהם נולדו לעם אחר. איזה מין תעלול מופרע זה שדווקא יהודים הם שמשכיחים את הממד האקראי הזה שהופך את האחד לרודף ואת האחר לנרדף.
מה שקורה בגדה לא משתווה לרצח העם בעזה בממדי הקטל והחורבן, אבל לא נופל ממנו ברשע שמניע אותו. ההתעללות הממוסדת הזו יכולה, לפי חישוביה של ישראל, רק להועיל לה: או שהתושבים הפלסטינים יתייאשו ויעזבו, או שאולי בסוף מישהו שם לא יוכל לשאת את זה עוד ויתפוצץ ואז יספק לישראל תירוץ לבצע שם שואה נוספת, כמו זו בעזה. למעט בודדים מאוד, כלי התקשורת בישראל כמעט לא מדווחים על הטירוף הזה. מתישהו פשוט הוחלט שהבורות היא הנכס החשוב ביותר של הציבור הישראלי, אז לא מספרים לו. שיישן. כשיגיע הרגע שהוא יצטרך להתעורר ולהשמיד, כבר יעירו אותו. אולי אפילו בתקיעת שופר.
ביבי אל תדאג מחכים לך בהאג.
אלו שלבים אחרונים של הציונות. הגיע העת להשאיר את האידיאולוגיה הרצחנית קולוניאליסטית הזו מאחור. ואיתה גם להעיף את האפרטהייד. אף אחד לא אמור לחכות במחסום שעות. אף אחד לא אמור להיות כלוא בעיר שלו יום שלם כי המחסום סגור היום. אף אחד לא אמור לפחד על הילדים שלו ועל עצמו שאולי מתנחלים יבואו באמצע הלילה לתקוף אותם.
אין מקום לעליונות יהודית. לפחות ביורק היקרה מבינה את זה.
צאו מהתחת הגזעני של עצמכם. אין מקום לציונות, אין מקום למדינה שחורטת על דגלה עליונות יהודית. אין מקום למדינה שמבצעת רצח עם. מוות הציונות הוא בלתי נמנע.
עליונות גזעית הורגת, גם את המתגזען בסופו של דבר.
18 מומחים ובכירים לשעבר בתחום הסיוע ההומניטארי וההתמודדות עם מצבי רעב, פרסמו הצהרה משותפת בנוגע לרעב ברצועת עזה.
הם מתארים את הדרכים השונות שבהן ישראל גרמה לרעב מצד אחד, ומונעת ומעכבת את ההתמודדות עם מצב הרעה מצד שני, ופורטים את הפעולות הנדרשות על מנת לשנות מן היסוד את הרעב הכבד. הם מדגישים שרצועת עזה היא קטנה, וגורמי המקצוע ההומניטאריים הם מקצועיים ומנוסים - רק צריך לאפשר להם לפעול בחופשיות.
בין החותמים מומחים רבים בתחום ואנשי מקצוע בכירים, בהם בעלי תפקידים בכירים לשעבר בתחומים הומניטאריים בממשל האמריקאי על זרועותיו השונות, באו"ם ובגופים נוספים.
תרגם לעברית ido blum, קישור בתגובה הראשונה:
- הצהרת מומחים: פעולה דחופה נגד הרעב בעזה -
בחודש שחלף מאז ההכרזה הרשמית על הרעב בעזה, התנאים ההומניטריים ממשיכים לקרוס. כמומחים ואנשי מקצוע בעלי ניסיון רב במאבק במשברי רעב בעבר, אנו כותבים היום כדי לומר מתוך דחיפות עליונה כי:
הרעב בעזה הוא אמיתי; הרעב בעזה הוא מעשה ידי אדם; ניתן לעצור את הרעב בעזה – אם הקהילה הבינלאומית תדרוש מישראל לציית לחוק ההומניטרי הבינלאומי.
---הרעב בעזה הוא אמיתי---
הן הניתוח של ה-IPC והן נתונים עצמאיים מאשרים כי הרעב הוא אמיתי והולך ומעמיק. מיליונים מתמודדים עם רעב כבד, ועשרות אלפים כבר סובלים מתת-תזונה חמורה. ניתן לראות דפוסים קלאסיים של רעב [פאמין] בעזה היום, ותחת המגבלות הנוכחיות אי אפשר לתת לכך מענה הולם:
● מזון: תוכנית המזון העולמית מעריכה שדרושים לפחות 15,500 טון של מזון בשבוע כדי לענות על צרכים מצילי חיים. בין 1 ל־15 בספטמבר התירה ישראל למערכת הסיוע בהובלת האו״ם להכניס לעזה רק 40% מהיקף זה (ממוצע של 6,250 טון בשבוע). חלק ניכר מזה אבד לאחר מכן, כאשר צה"ל מנחה באופן קבוע שיירות של האו"ם לנוע בנתיבים הידועים באירועי ביזה אלימה – תוצאה הן של פשיעה והן של רמת הייאוש של האוכלוסייה. התוצאה היא שרק כ־10% מכלל צורכי המזון מגיעים למחסני האו״ם וארגונים לא ממשלתיים לצורך חלוקה. ארגוני סיוע השתמשו בכך כדי לספק 500,000 ארוחות חמות ביום, אבל זה שבריר ממה שנדרש לאוכלוסייה של 2 מיליון איש, עם מעט מקורות מזון אחרים. כמחצית מהמטבחים הקהילתיים ומרכזי הטיפול בתת-תזונה ברצועת עזה נמצאים בעיר עזה, ואלה נאלצים להיסגר בשל צווי פינוי כפויים של ישראל.
● בריאות: ברעב [פאמין], תת תזונה ממושכת הופכת מחלות או פציעות שניתן לשרוד לקטלניות, מה שהופך את הטיפול הרפואי לחיוני להצלת חיים. אבל מערכת הבריאות בעזה קרסה, כאשר 94% מבתי החולים ניזוקו או נהרסו בהתקפות ישראליות. המעטים שנותרו פועלים בקיבולת משולשת כמעט ללא אספקה, ויותר ממחצית מאלה שעדיין פועלים נמצאים בעיר עזה ולפיכך נשקפת סכנה להמשך פעילותם מצד המתקפה הקרקעית הישראלית. במהלך המצור הישראלי על הסיוע ההומניטארי באביב האחרון, ארגון הבריאות העולמי דיווח על "מלאי אפס" של פריטים חיוניים, לאחר שכמעט מחצית מהתרופות החיוניות אזלו. סוכנות האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים [OCHA] מדווחת כי רק 44 משאיות של ציוד רפואי נכנסו בספטמבר - נמוך באופן מזעזע מהדרוש. בהתחשב בתנאים בשטח ובאזהרות שפרסם מתאם פעולות הממשלה בשטחים לקהילה ההומניטרית, קיים סיכון חמור שיותר מ־15,600 מטופלים שזקוקים לפינוי רפואי דחוף יקבלו סירוב, ללא יכולת לטפל בהם בעזה.
● תת־תזונה: שיעורי תת־התזונה בעיר עזה חצו את סף הרעב [פאמין] ביולי וממשיכים לעלות. באוגוסט, חמישית מהילדים בעיר עזה סבלו מתת־תזונה חריפה ונזקקו לטיפול מציל חיים בתת־תזונה, וכמעט מחצית מהנשים ההרות והמניקות בעיר עזה סובלות מתת־תזונה. מצב זה מחייב הרחבה דחופה של התערבויות תזונתיות. במקום זאת, 21 מתוך 50 מרכזי טיפול בתת-תזונה בצפון עזה - כולל 10 בעיר עזה – נסגרו בשבועות האחרונים בשל המתקפה הצבאית הישראלית וצווי הפינוי. גם אספקת המזון בתוך עזה הולכת ומתדלדלת וחידוש האספקה ממשיך להיפגע, והדבר מגדיל באופן דרמטי את הסבירות למוות של ילדים, שניתן היה למנוע. נכון לאמצע ספטמבר, רק 2,400 ילדים מקבלים מזון טיפולי מיוחד, למרות ש-10,000 זקוקים לטיפול מיידי כזה.
● מים ותברואה: מים נקיים ותברואה יעילה הם התערבויות קריטיות לרעב, במניעת תת תזונה, מתן אפשרות להכנת מזון בטוח ועצירת התפשטות מחלות מסוכנות המועברות במים. ואולם, תשתיות המים והתברואה של עזה נהרסו; ישראל הרסה יותר מ-85% ממתקני המים הנקיים, משקי הבית נאלצים לשרוד עם 5-3 ליטר לנפש ליום, הרבה מתחת לסף הדרוש להישרדות. מחלות הניתנות למניעה זינקו בחדות, כולל עלייה של 150%-300% במקרי השלשול ויותר מכפליים מקרי צהבת. המתקפה הקרקעית הישראלית על העיר עזה והעקירה שהיא גורמת עלולות למוטט את שירותי המים והתברואה העמוסים ממילא בדרום עזה, להגביר את החשש להתפרצות נרחבת יותר של מחלות בקרב מספר עצום של עקורים, ולהותיר אנשים ללא מים בטוחים לצריכה ולהכנת מזון.
● דלק: בהיותו עמוד התווך לכל פעולת סיוע בת קיימא, יש צורך בכ-70,000 ליטר דלק ליום כדי לשמור על תפקוד בתי חולים, מערכות מים, מאפיות ושרשראות קירור. מאז ההכרזה על הרעב התירה ישראל רק ל-41% מכמות נדרשת זו להיכנס לרצועה, ובכך אילצה גורמים הומניטאריים לערוך תיעדוף מתמיד, וגרמה להשבתות חוזרות ונשנות של שירותים מצילי חיים. ביחס לכל אחד מהאתגרים ההומניטריים האחרים שפורטו לעיל, מחסור מתמשך בדלק מחמיר את ההשלכות שלהם ומאיץ את ההידרדרות.
---הרעב בעזה הוא מעשה ידי אדם---
פעולותיה של ממשלת ישראל הן הגורם העיקרי לרעב בעזה: לרוחב כל ליבת ההתמודדות עם מצב הרעב, המכשולים הפוליטיים והביטחוניים הישראליים חוסמים את פעולות הסיוע. למרות אזהרות מומחים בתחילת הדרך מפני השימוש בהרעבה כנשק מלחמה בעזה, החסימה הזאת נמשכת. במהלך המלחמה הרסה ישראל גם תשתיות אזרחיות חיוניות כמו בתי חולים, בתי מגורים ושירותים; עקרה בכפייה כמעט את כל אוכלוסיית עזה לאזורים שבהם אין שירותים מספיקים; ובאופן קבוע הגבילה או אפילו חסמה לחלוטין את הסיוע ההומניטארי הדרוש כדי לשמור על אזרחים עקורים בחיים.
במקום לתמוך במתן תגובה משמעותית למצב הרעב, ישראל בילתה את החודש שחלף מאז הכרזת הרעב בהכחשת קיומו של רעב, במניעת פעילות הומניטרית ובהרחבת המתקפה הצבאית שלה באזור הרעב:
● פגיעה בפעילות הומניטרית: דרישות בירוקרטיות והגבלות ביטחוניות ישראליות מונעות או מגבילות מאוד שיירות סיוע של האו"ם, ארגונים לא ממשלתיים ושיירות מסחריות. האיסור על פעולות סיוע של אונר"א יצר פערים עצומים בסיוע, תוך שימוש בכללי רישום שרירותיים חדשים של ארגוני סיוע כנשק מלחמתי, על מנת למנוע שיירות של ארגוני סיוע, ולאיים על ארגוני סיוע בהשעיה או בגירוש בגין כל פעילות הקשורה לרצועה. גם הסיוע שישראל מאפשרת לו לעבור מעוכב באופן קבוע בשל בדיקות מתישות ויקרות, תיאום לקוי עם מתאם פעולות הממשלה בשטחים והמתנה של שעות במחסומי צה"ל. אספקה הומניטארית חיונית, כגון מזרקים וחומרי מחסה לשעת חירום, נדחית באופן קבוע על-ידי בדיקות צה"ל מטעמים חסרי בסיס של "דו-שימושיות", ודלק וחלקי חילוף קריטיים למשימות מוגבלים להרבה מתחת לרמות הנדרשות.
● הקרן ההומניטרית לעזה: ישראל ניסתה להצדיק את ההגבלות המתמשכות שהיא מטילה על המערכת ההומניטרית הפועלת במסגרת האו״ם, בטענה שהיא מאפשרת את פעילותה של הקרן ההומניטרית לעזה. ה-GHF היה כישלון הומניטרי ואסון לפלסטינים: אלפי אזרחים נהרגו ונפצעו מירי בעת שניסו לגשת לאתרי הסיוע המרוחקים של GHF; דיווחים מהימנים מצביעים על כך שה-GHF גייס חברים מכנופיית אופנוענים אנטי-אסלאמית כדי לספק אבטחה באתרים. נראה כי ה-GHF הוא מרכיב בתוך אג'נדה הרחבה יותר של ממשלת ישראל, לאלץ את תושבי עזה לעבור למחנות בדרום הרחוק, כפי שהצהירו כמה שרים ישראלים בפומבי. גם אם הוא לא היה קטלני כל כך באופן ישיר עבור אזרחים פלסטינים, ה-GHF עדיין אינו תחליף מספק לאנשי מקצוע הומניטריים מנוסים. אתרי ה-GHF אינם נגישים לתושבי אזור הרעב, ורוב תושבי הרצועה אינם מסוגלים להגיע אליהם. כמו כן, ה-GHF מספק מזון מיובש שאינו הולם את צורכיהם של אנשים מורעבים ועקורים מבתיהם, בשל מחסור בדלק בישול ומים נקיים, ואשר אינו יכול לתת מענה לצורך בסיוע ייחודי אינטנסיבי יותר לתת-תזונה.
● התקפות על אזרחים ותשתיות אזרחיות: ההפצצות הישראליות על עזה הרסו 87% מהבניינים בעזה, ו-94% מבתי החולים, בתי הספר, האוניברסיטאות, המרכזים הדתיים והכבישים. עד ה-10 בספטמבר 2025, יותר מ-64,400 בני אדם נהרגו ומאות אלפים נפצעו, כאשר אזרחים מהווים 83% מההרוגים, מחציתם נשים וילדים. עזה היא המקום הקטלני ביותר בעולם עבור עובדי סיוע: 540 נהרגו, כולל 373 עובדי או"ם ו-167 עובדי ארגונים לא ממשלתיים. ישראל תוקפת באופן קבוע שיירות הומניטריות, מחסנים ונקודות סיוע, וארגון הבריאות העולמי תיעד מספר חסר תקדים של התקפות על בתי חולים, מרפאות ואמבולנסים. המשפט ההומניטארי הבינלאומי מחייב צבאות להגן על שירותים רפואיים ופעולות הומניטריות, והגנה כזו חיונית לשם תגובה יעילה לרעב.
● האשמות על הסטת סיוע: ישראל הצביעה על ביזה של שיירות סיוע כדי לטעון שחמאס מסיט את הסיוע באופן שיטתי. זה לא נכון. חוסר ביטחון כתוצאה מביזה, קריסת מנגנוני שיטור וחברי קהילה נואשים, נותרו מכשול מתמשך לחלוקה בטוחה של סיוע (תנאים שהחמירו עקב פגיעה של צה"ל בגורמי ביטחון אזרחיים). מדיניות צה"ל מחריפה סיכונים אלה, בהכוונת שיירות הומניטאריות לעיתים קרובות למוקדי ביזה ידועים; באיסור על האו"ם וארגונים לא ממשלתיים להשתמש ב"כביש הגדר" המאובטח (שבו מותר ל-GHF להשתמש); ובעצירה ממושכת של שיירות סיוע במחסומים, המגבירה את חשיפתן לביזה. לעומת זאת, אין ראיות מהימנות התומכות בהאשמות הישראליות בדבר הסטה שיטתית של חמאס. סקירה של ממשלת ארה"ב (USAID) לא מצאה "הסטת סיוע שיטתית" על ידי חמאס, ושגריר ארה"ב לשעבר ג'ק לו הצהיר כי ממשלת ישראל מעולם לא שיתפה אותו בהאשמות כאלה בפומבי או בפרטיות (למרות העלאת טענות כאלה באופן קבוע בתקשורת). גם מקורות בצבא הישראלי לא דיווחו על ראיות להסטה שיטתית של סיוע. הדבר מצביע על כך שטענות ההסטה הן תירוץ לחסום סיוע הומניטארי אובייקטיבי, שממשלת ישראל אינה שולטת בו, ולא ניסיון בתום לב למנוע מניפולציה של הסיוע.
---אפשר וצריך לעצור את הרעב בעזה---
רבים ימותו אלא אם כן המסלול הזה יתהפך. אנו יודעים ממקרי רעב בעבר שהתנאים הנוכחיים בעזה יביאו למקרי מוות שניתן למנוע בקנה מידה עצום. ארגונים הומניטריים יודעים כיצד להגיב ביעילות לרעב, ועם גישה בטוחה ופעולות סיוע ללא הפרעה, ניתן יהיה להתחיל לשנות את מצב הרעב במהירות. לסוכנויות הסיוע יש ניסיון של עשרות שנים בהתמודדות עם מצבי חירום של רעב ויש להן את הכלים לשנות את המצב: עזה קטנה, אוכלוסייתה מרוכזת, והלוגיסטיקה של העברת הסיוע תהיה פשוטה בתנאים רגילים.
● עדיין ניתן להכיל את הרעב בעזה. עזה היא שטח קטן עם אוכלוסייה קטנה, והיפוך מצב הרעב שם הוא משימה פשוטה מבחינה מבצעית. המערכות והיכולת התפעולית לספק מזון, תזונה, מים, בריאות ודלק קיימות וניתן לשחזר אותן ולהגדיל אותן במהירות.
● המכשולים בפני מתן מענה לרעב בעזה הם פוליטיים. ישראל חייבת להעניק לגורמים הומניטריים את הגישה, המשאבים וההגנה הדרושים להם כדי להתמודד עם הרעב באופן מלא. אנשי מקצוע הומניטריים יודעים מה צריך לקרות כדי להפוך את מצב האסון ההולך וגדל. אך ללא החלטות פוליטיות לפתוח גישה, להגן על אזרחים ולאפשר זרימת סיוע ברמה הנדרשת, הרעב בעזה יעמיק ויתפשט. ארגז הכלים ההומניטרי לצורך התמודדות עם רעב יכול להיות יעיל להפליא כאשר מותר לו - ורעב הפך להיות הרבה פחות נפוץ בעשורים האחרונים כתוצאה מכך. משמעות הדבר היא שכאשר רעב אכן מופיע, המכשולים הם בעיקר מעשה ידי אדם.
● הסיכונים שבכישלון ברורים. כמומחים הומניטריים בעלי ניסיון עם מקרי רעב בעבר, אנו מזהים דפוסים מוכרים להחריד בנתונים ובדיווחים מעזה. אנו יודעים ממשברי העבר מה קורה כאשר מונעים מזון, מים ותרופות מאוכלוסייה עקורה באזור מלחמה. אנחנו יודעים מה קורה כששיעורי תת-התזונה של ילדים ואמהות מתחילים לצאת מכלל שליטה. אנחנו יודעים מה זה אומר כשמקרי מוות מרעב הופכים לאירוע יומיומי שגרתי. אנחנו יודעים שזה מאותת על רעב שצובר תאוצה. ללא פעולה נחרצת יהיו יותר מקרי מוות - וככל הנראה הרבה יותר. מקרי מוות בשלב זה של רעב גובר אולי לא ייראו או יתועדו עד שלב מאוחר יותר - אבל החלון להציל את החיים האלה הולך ונסגר. ללא פעולה מיידית להגנה על אזרחים והרחבת התגובה האמיתית לרעב, עשרות אלפים נוספים עלולים למות ללא צורך.
ההיסטוריה מספרת לנו מה צפוי לקרות בהמשך אם העולם לא יפעל. האו"ם כבר הזהיר כי 640,000 בני אדם צפויים להיות בתנאי רעב עד סוף ספטמבר אם הגישה לא תתאפשר. ממשלות ברחבי העולם חייבות להשתמש בכל מנוף והשפעה שיש להן כדי להסיר מכשולים למתן מענה לרעב בעזה, ולהציל את אינספור החיים שעדיין ניתן להציל. ללא תיאום פעולה דיפלומטית ופוליטית כדי ליצור מרחב לארגונים הומניטריים לעשות את עבודתנו מצילת החיים, גל בלתי נסבל של מוות שניתן למנוע יציף את עזה, לבושתו המתמשכת של העולם.
על החתום,
ג'רמי קונינדיק, נשיא הארגון הבינלאומי לפליטים ומנהל לשעבר של הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי, המשרד לסיוע באסונות חוץ של ארה"ב;
אלכס דה ואל, מנכ"ל קרן השלום העולמי;
אליזבת קמפבל, מנכ"לית ODI Global Washington ולשעבר סגנית עוזר מזכיר המדינה, לשכת האוכלוסין, הפליטים וההגירה;
דינה אספוזיטו, לשעבר עוזרת מנהל הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי, הלשכה לחוסן, סביבה וביטחון תזונתי; ומנהלת לשעבר של משרד מזון לשלום של USAID;
קתרין פרנסוורת', יועצת הומניטרית בכירה לשעבר, הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי, הלשכה לסיוע הומניטרי (BHA);
ג'פרי פלטמן, לשעבר תת-מזכ"ל האו"ם לעניינים מדיניים, לשעבר עוזר מזכיר המדינה האמריקאי לענייני המזרח הקרוב;
כריסטופר גנס, מנהל התקשורת לשעבר, אונר"א;
לין הייסטינגס, המתאמת ההומניטרית מטעם האו״ם לשעבר, השטחים הפלסטיניים הכבושים;
קייט אלמקוויסט קנופף, לשעבר עוזרת מנהל הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי, הלשכה לאפריקה; לשעבר מנהלת מרכז אפריקה למחקרים אסטרטגיים, משרד ההגנה האמריקאי;
פייטון קנופף, לשעבר סגן השליח המיוחד של ארה"ב לקרן אפריקה, יועצו לשעבר של השליח המיוחד של ארה"ב לשלום במזרח התיכון ג'ורג' מיטשל;
ג׳יימי מקגולדריק, המתאם ההומניטרי מטעם האו״ם לשעבר, השטחים הפלסטיניים הכבושים;
כריסטופר לה מון, לשעבר סגן עוזר מזכיר המדינה, הלשכה לדמוקרטיה, זכויות אדם ועבודה;
דמיאן לילי, ראש חטיבת ההגנה לשעבר, אונר"א;
אליסון לומברדו, לשעבר סגנית עוזר מזכיר המדינה לענייני ארגונים בינלאומיים;
דאג מרקדו, יועץ הומניטרי בכיר לשעבר, הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי, הלשכה לסיוע הומניטרי
שרה פנטוליאנו, מנכ"לית, ODI Global;
סר צ'ארלס פטרי, לשעבר עוזר מזכ"ל האו"ם;
קולין תומאס-ג'נסן, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של מנהל הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי (USAID)
.....
חשבתי להפסיק כי אני לא רואה ערך כל כך לתיעוד הזה כאן, מבינה שאנשים פה יסתכלו לילדים מעזה בעיניים ויגידו דברים נוראים כדי להצדיק את הרצח. ובכל זאת לא יכולה להפסיק.
....
תרגום "בן 20. נורה למוות על ידי מתנחל."
.......
בליצקריג "מרכבות גדעון", שלב ב', עדויות ממחנות הריכוז וההשמדה, עזה.
אנאס ריחאן, 12 בספטמבר.
זעקה דחופה מלב לכל בעלי היוזמה, מוסדות הסיוע והגופים ההומניטריים.
המצב במערב העיר עזה על סף אסון מוחלט. מאות משפחות עקורים שרועות על האדמה באוויר הפתוח ללא מקלט, מזון, מים ראויים לשתיה או ליווי רפואי. אין תרופות, אין לחם, אין דבר שיבטיח את שרידותם. אני זועק לסולידריות מיידית באזור מערב עזה. תנו למשפחות מנות מזון ומים, תחליפי חלב לילדים, שמיכות, ציוד רפואי. עמדו איתן. עזרו להם בנסיבות הקשות האלה.
עבדאללה שרשרה, 13 בספטמבר.
שעות קשות חלפו עלי בעת שביקרתי את משפחתי המתגוררת בתל אל-הוא. קצין מצבא הכיבוש התקשר לאחד השכנים ותבע ממנו לפנות אזור מגורים שלם מערבית לכיכר אל-ח'ור, ובו שני בניינים גבוהים וארבעה בתים. זמן קצר לאחר שהגעתי כבר נאלצתי לשאת ילדים ורכוש ולעזוב את המקום במהירות תחת הפצצות אינטנסיביות מהאוויר. רסיסים ניתכו מכל עבר ובתים התמוטטו מסביבנו.
מצאתי את עצמי נושא את אחייני הקטן ביותר על כתפי, כשאני גורר בו בזמן מזוודות ורכוש. ההורים שלי, וכן גיסתי ושלושת ילדיה, היו אתנו. אחרי צעדה קשה למרחק רב הצלחנו למצוא רכב שהסיע אותנו למקום בטוח יותר, אבל מטוסים הפציצו ישירות את הבית שהיה מולנו, ליד צומת חמיד, מטרים ספורים מאתנו. ההלם ותחושת הסכנה לחיינו גברו.
עזה חווה את ימי האופל הגרועים ביותר שלה. תתפללו למעננו. הושיטו עזרה למי שנזקק לה.
אנסאם קטה, 13 בספטמבר.
בשעה אחת בצהרים בערך הלכתי עם משפחתי בקרבת תחנת תמראז ברחוב אל-נפק בכיוון רחוב אל-משאהרה. כטב"מ השליך פצצה ברחוב בפתאומיות. קול הפיצוץ היה מחריש אוזניים. רצתי עם אמי, אחי סאמח ואשת אחי מוחמד לכיוון מוסך בקרבת מקום.
תוך דקות ספורות חשתי כאב חד ברגלי. חשבתי בהתחלה שזו בסך הכל תגובה של פחד מעוצמת הפיצוץ, אבל עד מהרה ראיתי שהמותן שלי ושתי רגליי שותתות דם. גם האחרים נפצעו. אחי סאמח דימם וחש סחרחורת. אמי שתתה דם בכל גופה ובכל זאת דאגה לכולנו. היא נעה לעברי, אחר כך לעברו של סאמח, ואז לכיוונה של האלה אשת אחי מוחמד. היא לא הרגישה את כאבה שלה. דאגתה לנו הייתה חזקה מפצעיה.
נשארנו חצי שעה ליד המוסך ואמבולנס לא הגיע. כמה צעירים התנדבו לסייע וחסמו את זרימת הדם באמצעות קשירה חזקה. אחרי זה מצאנו רכב פרטי שהסיע אותנו לבית החולים. אבל הצוותים הרפואיים היו מוצפים וכל פצוע המתין לתורו.
לא הצלחתי לעצור את דמעותיי. בכיתי בכי מרורים, כזה שלא ידעתי בעבר, כאילו כל מה שהצטבר בתוכי נפרק ברגע אחד. חשתי בפחד העצום שליווה אותי מתחילת המלחמה הזו: הפחד שרסיס פגע בעורק וייאלצו לכרות את רגליי. חשבתי בצלילות איומה שאני מעדיפה למות מלאבד איבר מגופי.
כשהגיעה הרופאה היא לקחה אותי לרנטגן. בקושי הצלחתי ללכת לחדר, אבל הופתעתי לגלות שמכשיר הרנטגן היה זקוק לטעינה. חיכיתי חצי שעה עד שנטען, ולמרבה מזלי הייתי הראשונה שנכנסה. אחרי זה חבשו את פצעיי וחזרתי הביתה מותשת לאחר מסע תלאות.
אבל רגלי השמאלית חזרה לדמם בעוצמה. הלכתי לבית החולים א-שיפא משום שהיה קרוב למקום אליו עקרתי. שם התברר שהפצע שלי זקוק לניקוי, חיטוי ותפרים. תוך כדי הטיפול איבדתי הכרה מרוב עייפות ותשישות.
בית החולים דמה לבית מטבחיים שקט. המסדרונות מלאים בפצועים, פנים מכוסות דם וצעקות מכל עבר. עמדתי לצד פצוע מוטל על האדמה שצרח את נשמתו מצער על ארוסתו שמתה באותו רגע. כאבו על האובדן היה גדול מכאב פציעתו. לצדו אם ממררת בבכי ומתחננת להצלת בנה המדמם.
אז הרגשתי לראשונה שבית החולים איננו עוד בית חולים אלא בית מטבחיים אנושי. פצעים פתוחים, כאבים שבני אדם אינם יכולים לשאת. כולנו אזרחים. ההפצצות הותירו אותנו עם כאב והרס בלבד.
בן אדם בעזה הוא בר מזל אם הוא נכנס לבית חולים ויוצא ממנו בחתיכה אחת.
מהא אמין, 14 בספטמבר.
עזה עולה באש. אנשים משוטטים ברחובות, לא יודעים לאן לפנות. אין להם כסף לאוהל, אין בכלל מקום להציב בו אוהל. ראיתי גבר שעמד מטרים ספורים מפיצוץ איום. הוא לא זז, לא רץ, לא צעק. עמד בעיניים עצומות לנוכח הייאוש, הניח ידיו על מותניו, בהה בעמוד העשן. האנשים הפכו לרוחות רפאים.
עזה עולה באש. אנחנו שואלים: איפה הנשק, אדון "זה הקו האדום שלנו"? לאן מועדות פנינו? האם אתה חושב שנתניהו בדק כבר את מצב החטופים שלו בתוך להבות האש?
מוחמד דיאב, 14 בספטמבר.
חברים ובני משפחה רבים לא יכולים לעקור דרומה מחוסר אמצעים. גם אוהל אין להם. הם החליטו להישאר בעיר עזה בעל כורחם למרות המוות וההפצצות. הם לא מסוגלים להגן על ילדיהם. הם מקבלים את דין האל בזמן שהם מקללים את כל מי שהפקיר אותם על פני האדמה. אני כבר לא יודע מה לכתוב לנוכח האימה.
ח'אלד טעימה, 15 בספטמבר, שעת לילה מאוחרת.
המגדל הגבוה ביותר שראיתי מאז שנולדתי ירוסק לחתיכות. יחד אתו ירוסקו שאריות גאוותנו.
אחמד אבו ארתימה, 15 בספטמבר, שעת לילה מאוחרת.
אתר חדשות מפרסם שחמש מאות עזתים מתפללים בקוראן. קהל הקוראים מחוץ לעזה, צמא לסיפורי מעשיות, מגיב: כמה נפלא! השבח לאל! ניסים ונפלאות!
באותו רגע ממש שבו מפורסמת הידיעה הזו עזה מושמדת על ראש תושביה, שאין להם אפילו כסף לעקור למקום שבדמיונם הוא בטוח יותר. הסיבה שבגללה הקהל הלא עזתי צמא לידיעות מהסוג הזה היא נפשית. הם רוצים לברוח מחוסר האונים שלהם, מכשלונם לשאת באחריות המוסרית שלהם כלפי מוכי האסון בעזה, אז הידיעות הללו מספקות להם שעשוע: תושבי עזה הם לא כמונו, הם יצורים מהאגדות, קורים להם ניסים. מאחר שקורים להם ניסים אנחנו משוחררים, גם אם לא רגשית, מנקיפות המצפון על אזלת ידנו. מי שקורים לו ניסים לא זקוק לעזרה שלנו.
אבל במציאות אסון מוחלט מכה את תושבי עזה. קטל, הרס בתים, רעב וגירוש פוקדים אותם בבת אחת. אתרי חדשות מהסוג הזה בסך הכל מספקים סמים לבריחה מאימת המציאות.
מוחמד תמראז, 16 בספטמבר, השעות הקטנות של הלילה.
הפצצה פראית קיפדה הבוקר, יום שלישי, את חייהם של מחמוד סעיד תמראז, אשתו אסלאם מאהר תמראז ובתם רוז. הם הצטרפו לילדיהם שעלו השמיימה בתחילת המלחמה, סעיד ואילין. המשפחה התאחדה במלואה בגן העדן, מנוחת הנצח, הרחק מהעולם הפושע והפרוע הזה שעומד משותק וחסר אונים מול מכונת ההרג וההשמדה הציונ-אצית. תלונותינו לאל שאין מחסה אלא בו.
אחמד שאהין, 16 בספטמבר, השעות הקטנות של הלילה.
באחת מזירות הטבח הלילה הפציץ הכיבוש רובע מגורים שלם בשכונת א-דרג'. בתי משפחות טהא, מסעוד, סואפירי, חנג'ורי וסאק אללה התמוטטו על יושביהם. במקום יש הרוגים ונעדרים. ההשמדה הקבוצתית נמשכת.
מוחמד דיאב, היום בתשע בבוקר.
היה לילה מהגיהינום בעיר עזה. אחד הלילות הקשים ביותר במלחמה. ההפצצות לא פסקו ולו לרגע אחד.
...
פלסטיני שעובר השפלה יומיומית על ידי הכיבוש והאפרטהייד הקולוניאליסטי ישרעהלי, במדינה שלא רואה אותו בתור אדם, שמסוכן לו לדבר, שמסוכן לו להתקיים, שהוא צריך לעשות שמיניות באויר כדי להתקיים, שרוצחת את האחים והחברים שלו, שמגרשת אותם, כל זה נעשה על ידי השלטון הציוני, על ידי הצבא הציוני. אז הוא ממש לא זה שחייב לתת לנו דין וחשבון על שום דבר. אנחנו אלו שחייבים להוריד את הרגל מהצוואר.
חוץ מזה, אתם אף פעם לא מגנים את הנכבה, את טבח דיר יאסין, את הטבח בלוד, טבח מערת המכפלה, טבח כפר קאסם, טבח סברה ושתילה, טבח קיביה, טבח חאן יונס, טבח ראפה, כששוטרים נכנסו עם רימונים לתוך בית ספר יסודי במסאפר יטא בזמן שהילדים למדו שם, את הרצח של איאד, עודה, תאמין דוואבשה, מאלכ חמדאן, באדר נפלה, סמיר עווד, אחמד שחאדה, עמאר סאעד, אחמד מנאסרה, עלי אבו עליא, מוחמד שתווי, חמזה בוזייה, טרור מתנחלים באשר הוא, את החטופים הפלסטינים, נחטפו מבתיהם בלי כתב אישום, ומעונים בכלא הישראלי, זה שפלסטינים צריכים לחכות במחסום שעה וזה מעכב אותם לכל מקום שלא לדבר על תחושת ההשפלה, לעבור בדיקה כמו איזה פושעים בזמן שהיהודים לא צריכים לעבור את הבדיקה הזו, הגירוש של מספר יטא, הגירוש של שיח ג'ראח, והרשימה של פשעי המלחמה והפשעים נגד האונושות שאותם אתם לא מגנים עוד ארוכה.
וגם, לצאת מנקודת הנחה שפלסטינים תומכים בטבח ובאלימות רצחנית רק מתוקף היותם פלסטינים ועל כן הם צריכים להוכיח את חפותם.... הגזענות שלכם כל כך עמוקה
הקריאה הזו לגינוי ה7 באוקטובר אינה קריאה לסולידריות אלא קלף פוליטי
Whataboutism
של הציונים. קלף שבא להשתיק את כל מי שמדבר על עזה, קלף שבא להצדיק את שואת הפלסטינים. קלף שבא להשתיק את הפלסטינים, אלו שמעזים להתנגד וגם אלו שלא מעזים. אז אל תבקשו מפלסטינים לגנות את ה7 באוקטובר, למעשה אל תבקשו מפלסטינים שום דבר. הם לא חברים שלכם והם לא חייבים לכם כלום. אנחנו חייבים להם, לסיים את הג'נוסייד בעזה, לסיים את האפרטהייד. ומי שלא הבין את זה כנראה מאוחר מדי בשבילו. האמת מאוחר מדי בשביל כולנו.
פוררנו את החברה הפלסטינית. פירקנו אותה מבפנים כשהפכנו את עצם קיום הסולידריות ללא חוקי, פלסטינים שנעצרים רק על הבעת התנגדות למשטר הקולוניאליסטי/ לשואת הפלסטינים לא רוצים לאבד את עבודתם וכך הציונים כופים עליהם חיי היפרדות, חיים בהם על הבעת סולידריות אפשר להיעצר.
"ההשפלה שהפלסטינים חשים מעצם קיומם במרחב הציוני. ההשפלה שגורמת להם להתנתק פוליטית ומנטלית לא רק מהמדכאים אלא גם זה מזה, לכווץ את זהותם לתוך עצמם ולפתח אדישות רגשית לסביבה והתרכזות בהנאות אישיות. השפלה שהיא ציוניזציה שמכווצת להם את מרחב הדמיון של מה שיש ומה שיכול להיות."
ציוני כובש, אתה בעל הבית, הם צריכים להגיד תודה על הכיבוש. תודה שאתה לא רוצח. ותודה גם כשאתה רוצח. כמה משפיל ואכזרי
התגובות מסלימות ונהיות יותר ויותר אלימות, כלפיי באופן אישי ואני צריכה למחוק כל כך הרבה תגובות.
והינה אני "מחבלת", כי בעיניכם הם כולם מחבלים, גם הילדים, גם האנשים שלא קשורים לחמאס. אז כשאני מביעה צער או פשוט מתנגדת להשמדה ולגירוש, לטענתכם אני תומכת במחבלים.
שאחרי הטבח הביעה סימפתיה לאזרחים בעזה. כי רק ככה. כשנסתכל אחת על השנייה ונראה בני אדם.
....
ד"ר מייקל פאלק הוא רופא אמריקאי ותיק, מומחה לרפואת חירום ילדים. הוא מתנדב כעת בפעם הראשונה ברצועת עזה.
בראיון עמו הוא מספר שהיה באזורי מלחמה ואסון רבים – הוא היה כמה וכמה פעמים באוקראינה, וגם בעיראק. אבל המצב בעזה הוא הגרוע ביותר שהוא ראה אי פעם. רמת הסבל שם מזעזעת אפילו אותו.
תרגם לעברית וערך למען הבהירות, ido blum
מקור -
"מה שאנחנו רואים כאן על בסיס יומיומי זה בעיקר אנשים שהם נפגעי ירי או פיצוץ, לפעמים אפילו מתאונות רכבים, בעיקר מהאתרים ההומניטאריים או מפעילות סביב בית החולים. באחד מבתי החולים הסמוכים יש עלייה עצומה במספר המקרים הרפואיים, בעיקר מאנשים שפונו מהעיר עזה, ממה שנאמר לי. אנחנו מצפים להתחיל לראות הרבה יותר פליטים מגיעים מהצפון בקרוב.
בבית החולים אין היערכות מיוחדת לכך, אני חושב שמה שיקרה הוא שפשוט יהיה צריך להתמודד עם זה. כרגע בתי החולים העיקריים בחאן יונס, במרכז עזה, נמצאים בתפוסה של 300%. כדי לשים את זה בפרספקטיבה, בבית החולים הזה יש 300 מיטות, ויש בו יותר מ-1000 מטופלים. בשביל קצת פרספקטיבה, כשהיינו בניו יורק במגפת הקורונה יצאנו מדעתנו כשהגענו לתפוסה של 115%. אז כרגע כאן בעזה, אנחנו מדברים על יותר מ-1,000 חולים בבית חולים אחד. קשה מאוד לשחרר אנשים בגלל עניינים שנוגעים לטיפול, ודברים כאלה. אז אני לא יודע מה הולך לקרות. זאת אומרת, הם מצליחים להחזיק מעמד רק בזכות כוח רצון והתמדה.
אנחנו עדיין רואים נפגעים מאתרי ה-GHF כל יום. אנחנו ממש יכולים לכוון את השעונים שלנו לפי זה בבקרים, אם אני בחדר המיון, בדרך כלל מתחילים לראות את המטופלים מגיעים בין 9:00 ל-10:00 בבוקר, וב-12:00 בלילה אנחנו בדרך כלל מסיימים איתם. זה יכול להיות בין 2-1 מטופלים לבין יותר מ-10 [בכל פעם]. הצעיר ביותר שטיפלתי בו היה בן 8, והמבוגר ביותר שטיפלתי בו היה מעל גיל 50. אבל זאת התרחשות יומיומית.
אנחנו רואים ילדים שנורו בגבם. אני לא יודע למה הם נורו, כי אי אפשר ממש לקבל פרטים על מה שקרה במהלך התקריות האלה. הייתי אומר שרובם המכריע של המטופלים שאנחנו רואים הם ילדים. רובם כנראה בין הגילאים 8 ל-20.
המקום שאני נמצא בו הוא לא בטוח. לא נראה לי שיש יותר מדי מקומות בעזה שאפשר להגדיר כבטוחים. זה אזור הסכסוך השלישי שאני עובד בו.
אני חושב שזה כמעט אורווליאני – נכון שהם אומרים לאנשים לעזוב את העיר עזה, אבל אחד הרופאים כאן סיפר על אחותו שעדיין שם, והיא מפחדת לעזוב כי אומרים להם "כן, אתם צריכים לעזוב את הבית שלכם, אבל אנחנו לא יכולים להבטיח שתהיו בטוחים כשתצאו לרחוב". אז אומרים להם לעזוב, אבל גם אומרים להם שכשהם יעזבו זה לא יהיה בטוח עבורם.
והבעיה היא שכשמגיעים למרכז עזה, אין לאן ללכת. זאת עיר אוהלים עצומה אחת. אני יכול להראות תמונות, יש אוהלים בכל מקום. יכול לקחת שעות להגיע לכל מקום, כי הדרכים הם שבילים צרים דרך ערי האוהלים האלה. אז אני לא יודע לאן אנשים ילכו. עיר האוהלים מגיעה ממש עד הים - המגורים של הארגון שאני עובד בו נמצאים בהמשך הדרך, על קו המים, והאוהלים ממש מגיעים עד לשפת המים. אני לא יודע מה הולך לקרות בחורף.
לגבי הטענה של ישראל שהיא מכניסה אספקה רפואית, מזון ומים – סליחה שאני צוחק. לא. זאת אומרת, כן, יש יותר אוכל עכשיו ממה שהיה לפני שבועיים, וכולם אומרים שיש יותר אוכל עכשיו מאשר לפני שבועיים, אבל תת תזונה נמצאת בכל מקום. בכל מקום. ראיתי היום ילד שנפצע, שנראה כאילו הוא בן 12, והוא אמור להיות בן 18. יש כאן מחסור תזונתי כרוני בחלבונים, יש מחסור כרוני במיקרו-נוטריאנטים. פשוט אין מספיק אוכל. והאוכל שכן זמין יקר באופן מגוחך. אני יודע את זה כי נגמרה לי חלק מהאספקה ויצאתי לקנות בשוק שפתוח ברחוב, אבל זה יקר באופן קיצוני לנסות לקנות משהו.
מנקודת מבט רפואית - לא, הם לא מאפשרים כניסה של דברים. למעשה, אני יודע שהישראלים החרימו את מה שנקרא 'Ex-Fix', התקני קיבוע חיצוניים, שהיו אמורים לשמש את המנתחים האורתופדים כדי לקבע עצמות. קשה להשיג סוללות, גאזה כמעט ולא קיימת, אנטיביוטיקה מוגבלת מאוד, כל מיני תרופות הן בכמות קריטית. ולא, הם לא מוכנסים. אז הייתי מכנה את זה שקר מוחלט.
התנדבתי באוקראינה מספר פעמים, עבדתי במוסול בשתי פעמים נפרדות ב-2017. ואני אומר בכנות - זה אזור הסכסוך הנורא ביותר שראיתי אי פעם. רמת הסבל, מידת חוסר האנושיות שמתרחשת כאן היא מזעזעת עבורי."
