Eran tzidkivahu -
לאורך השנים הפך אל-חוסייני בהדרגה לאחד הקולות הפלסטיניים המרכזיים בשטחים כמו גם בפתח-אש"ף בעד פשרה היסטורית, דו־שיח והסדר מדיני. אולם ככל שמעמדו התחזק וקולו גבר, התחזקה גם הרדיפה הישראלית והוא הפך נתון לשרשרת של מעצרים מנהליים.
בין 1982 ל־1987 אל-חוסייני היה נתון לריתוק לירושלים ולמעצרי בית ליליים ממושכים.
באפריל 1987 נעצר במעצר מנהלי לשלושה חודשים ללא משפט.
באוגוסט 1988 נעצר שוב עד ינואר 1989, שוב ללא כתב אישום.
ב-19 בינואר 1990 נעצר אל-חוסייני פעם נוספת. בשלב זה הוא כבר נתפס בעולם כאחד המנהיגים הפלסטינים המתונים והשותפים האפשריים להסדר ואף הוגדר על ידי אמנסטי אינטרנשיונל כאסיר מצפון.
בספרי "נסיך ירושלים" אני מצטט את פרופסור סרי נוסייבה, חברו של אל-חוסייני ומי שהחליף אותו כמחזיק תיק ירושלים באש"ף לאחר מותו, אשר תיאר את האבסורד כך:
לעומת אל-חוסייני, שעליו הוטל מעצר מנהלי של חצי שנה בגלל עמדתו בנושא אי-אלימות, שום פעולה לא ננקטה נגד מנהיג חמאס שייח' אחמד יאסין, למרות אמנת החמאס שלו מ-1988 הנגועה בשיטנה, אנטישמיות וקריאות לג’יהאד ולמלחמת חורמה אלימה נגד ישראל והציונות.
אולם מעצריו החוזרים של אל-חוסייני לא היו איוולת פוליטית שנעשתה בהיסח הדעת, אלא מדיניות עקבית שנועדה להחליש את הקול הפלסטיני המתון, קול אשר העמיד אלטרנטיבה למצב הקיים של השליטה הישראלית בשטחים.
יתרה מזו, כפי שאני מראה בספר, ראש ממשלת ישראל באותם ימים יצחק שמיר אמר למזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ מפורשות הוא לא מעוניין להשיג שלום במחיר של פשרה טריטוריאלית.
הסיפור של הקונספציה איננו ש"ישראל יצרה את חמאס" כפי שקונספירטורים למיניהם נוהגים לומר בפשטנות. זהו סיפור עמוק יותר: במשך עשרות שנים התקבעה תפיסה שלפיה לאומיות פלסטינית מדינית ומאורגנת, ובמיוחד כזו שמבקשת הכרה הדדית והסדר, מסוכנת יותר לישראל מאשר יריב דתי-משיחי הנתפס כבלתי ניתן לפשרה.
פייסל אל-חוסייני גילם את האיום הזה בדיוק. הוא לא היה אסלאמיסט ולא חמאסניק, אלא הוא גינה פיגועים והתנגד לפגיעה באזרחים.
אבו אל-עבד היה מנהיג פלסטיני לאומי מתון אשר ניסה לבנות הנהגה מאוחדת, לדבר עם ישראלים, ולהציע הסדר היסטורי סביב שתי מדינות וקידם חזון לירושלים כעיר פתוחה ומשותפת.
ובדיוק בגלל זה הוא נעצר שוב ושוב בידי ישראל.
בדיוק בגלל זה אנשי ימין קיצוני רדפו אותו, תקפו אותו וביקשו להפוך את חייו לבלתי נסבלים. נועם פדרמן אף ירק עליו בבית המשפט ונעצר בשל כך.
לאחר מותו של אל-חוסייני נותר חלל מנהיגותי עצום, חלל שאליו נכנסו בהדרגה הכוחות האסלאמיים, הן במזרח ירושלים והן, הלכה למעשה, במרחב הפלסטיני כולו.
זו משמעותה הטרגית של הקונספציה, שבמשך שנים ארוכות, המנהיגים הפלסטינים שניסו להפוך את הסכסוך ממשיחי ואלים ללאומי, פוליטי ובר־פשרה, נתפסו בישראל דווקא כאיום הגדול ביותר.
את הסיפור המלא, המורכב והטרגי של פייסל אל-חוסייני, המנהיג הפלסטיני אשר ניסה להוביל דרך פלסטינית אחרת, אני מספר בספרי ״נסיך ירושלים״, ביוגרפיה פוליטית של פייסל אל־חוסייני, על הדרך שלא נבחרה."