אם אני יהודיה, אני צריכה לרחם רק על היהודים. ואם אני מרחמת על פלסטינים, זה אומר שאני פלסטינית/ אוהבת חמאס/ בוט איראני. ואני מבינה שזו תוצאה של "אנחנו או הם", ואין אופציה אחרת, אז איך בכלל אפשר לרחם על "הם". אני מבינה את הפחד וכמה עמוק הוא.
לא יודעת מי מכר לכם, ואיך, את הרעיון שבגלל שאני נגד רצח עם אני תומכת בנוחבות של ה7, או בכללי בחמאס. ועוד יותר לא יודעת מי מכר לכם שאפשר להרוג את כל הפלסטינים בעזה. אי אפשר להרוג את כולם, ונגיד שכן, זה לא עולם שאתם רוצים לחיות בו.
רציתי לשתף כמה סיפורים על פלסטינים מעזה, שתוכלו לראות אותם קצת בתור בני אדם, אולי זה ינער מכם את הפחד שערוצי התעמולה השרישו בכם.
6:00
מספר על מבצע ב2014, כשחבר שלו מעזה התקשר אליו בזמן שישראל מפציצה בעזה, וביקש ממנו להגיד לילדים שלו שלא כל הישראלים רוצים להפציץ את עזה. "תגיד להם את זה כי ילדים שגדלים בעזה, גדלים לשנוא את הישראלים. הם לא רואים בהם בני אדם, תדבר איתם בערבית שלא כל הישראלים הם כאלו, שיש ישראלים שרוצים בשלום"
ופה, בעזה מתאבלים על התינוקות ביבס.
והעמוד החשוב הזה, שלצערי כנראה כותב העמוד מת כבר... אבל פה הוא ראיין את אח שלו
ופה הוא מביע צער על האזרחים בשני הצדדים, בתחילת המלחמה
ויש עוד על כך הרבה. ולא שמרתי את העדויות של עזתים שרואים אותנו. כי האמת זה כל כך לא רלוונטי. הם בני אדם. לא צריך עדויות בשביל לדעת את זה. והם שונאים אותנו ואי אפשר להאשים אותם, הכל לקחנו להם. את המשפחה והחברים והבית. והם צריכים ללכת בשיא החום כדי למלא לעצמם מים, ולהביא אוכל, ולא תמיד יהיה אוכל. והם כל כך רעבים שזה משגע את הדעת. ואי אפשר לחשוב בכלל על משהו חוץ מהרעב הזה. ולראות את השכונה שגדלת בה בהריסות, והאוניברסיטה שלך איננה, והפרופסור איננו. וזה בגלל הצבא הציוני. אז תבינו מאיפה השנאה שלהם. תחשבו על איך שאתם מתחרפנים כשהמזגן לא עובד לחצי שעה באוגוסט.
"זה איננו שיח של תחרות בכאב, אלא של השתקפות.
הכאב בעזה – של בני עמי – והכאב כאן – של מדינתי – אינם מנוגדים זה לזה; הם שזורים זה בזה כחוטים בקליעת הטרגדיה.
ברגע שאנו מתכחשים למחיר הנורא שגובים חיינו מילדי עזה, אנו עיוורים גם למחיר הכבד שאנו עצמנו משלמים כחברה.
ההכרה בשני הצדדים איננה חולשה – היא התנאי הראשון להפסקת מעגל ההרס ולבניית עתיד אחר.
רק מתוך ההכרה הזו נוכל להשיב לעצמנו ולו מעט מן היותנו בני אדם."