ראיתי סרטון של מישהי שצורחת ובוכה באמצע הרחוב וצועקת שהיא לא יכולה יותר עם מה שקורה בעזה. וזה כל כך חשוב לצרוח. לא להתאבל בשקט ובנימוס. שלא יוכלו להתעלם. שכולם יעצרו את החיים שלהם ויקראו איזו עדות.
הדבר היחיד שמעודד אותי זה מדי פעם לראות סרטונים של heal Palestine
ומבוגרים שאני עוקבת אחריהם שמביעים הזדעזעות עמוקה מהמצב.
זה מעודד אותי לראות מבוגרים שאכפת להם, שלא מפסיקים לכתוב על עזה, לשתף עדויות וכו. רוב המבוגרים (לפחות בתפיסה שלי) הם די צינים ובמנטליות כזו של "אין מה לעשות, ככה זה תמיד היה, זה לא פעם ראשונה ובטח לא אחרונה ואין מה לעשות אז עדיף להתרכז בעצמנו ובאור הקטן שלנו". אבל להתרכז בעצמי ולהתעלם מהאלימות זה לא משהו שאני רוצה לעשות. לא רוצה להיות בן אדם כזה. אישיות זה דינאמי ותמיד אפשר להשתנות. אל תגידו ככה זה ואין מה לעשות. תעשו משהו. גם אם זה קטן ומרגיש מביך ופתטי. לא יודעת, מה שווה לחיות בלי ערכים? יש מבוגרים שאכפת להם, וזה מעודד אותי. ואני עדיין רוצה לצרוח.
*לכל מי שהחליטו שלא רוצים.ות או יכולים.ות לשרת - יש לכןם כתובת:*
* *חיילים למען החטופים* - קו חם להתלבטויות לגבי שירות במלחמה:
* *יש גבול* - סירוב - מדריך לחייל.ת:
* *מסרבות* - רשת סרבנות פוליטית:
* *פרופיל חדש* - התנועה לאזרוח החברה בישראל:
* *פסיכואקטיב*: אנשי ונשות בריאות הנפש למען זכויות אדם
* *עו"סות דמוקרטיה*:
-להצטרפות לקבוצת *זמן לסרב*