"אבק והריסות מילאו את הדירה שלנו כשהמגדל קרס. משפחתי ואני השתעלנו ובכינו, מתאבלים על אובדן השכונה האהובה שלנו ועשרות המשפחות שמצאו את עצמן פתאום ברחוב, בלי בית, בלי מזון ובלי עתיד.
בזמן כתיבת מילים אלה, אני יכול לשמוע את רעם הטנקים והבולדוזרים הישראליים, שנמצאים כמה קילומטרים בודדים מביתי. מאות משפחות בשכונה כבר ברחו מפחד, בהן גם רבות שסירבו לעשות זאת בפלישות קודמות.
כשאני חושב על עשרות מחבריי, בני משפחתי ושכנים שכבר נהרגו בג'נוסייד הזה, אני תוהה כמה אנשים נוספים אאבד בימים הקרובים, את פניו של מי אראה בפעם האחרונה, ואם אני עצמי אצליח לשרוד עד הסוף. אני מסתכל על שכנים שעוזבים ויודע שזו אולי הפעם האחרונה שאראה אותם. אולי הם ייהרגו בדרך. אולי אני אמות."
יוסוף בן 16 מעזה. מספר על החיים שם. אני לא עוקבת אחרי "וולגרים" וכאלו, אז החוויה הזו די חדשה לי. לחשוב על בן אדם שאני לא מכירה באמצע היום ולהיכנס לאינסטגרם לראות מה קורה איתו. לראות אם יש עדכון. לראות שהוא עדיין חי ונושם, כי זה לא מובן מאליו בעזה. אם הוא בבית או באוהל, כי גם זה משתנה. הוא בדיוק נפצע ביד והפצע לא ממש מחלים כי אין לו מה לאכול שם ובתת תזונה פצעים לא מחלימים ממש. הוא נורא בן 16. בסלנג שלו, בעריכה שלו, בפוסטים. והוא כל כך אופטימי. הוא אמר משפט על הדה הומניזציה הקיצונית כלפיי פלסטינים
"Is our only purpose as Palestinians, being seen dead on a TV?"