אני לא חושבת, זאת אומרת, אני יודעת שאתם לא מבינים שזו שואה והלוואי שזו הייתה זילות. יש שואה בעזה, אני באמת לא מגזימה, הלוואי שהייתי חולת נפש פסיכופתית כמו שאתן כותבות לי ושזה לא היה נכון. אני קוראת עדויות ודוחות, אני רואה תמונות וסרטונים. כל כך הרבה מוות. וזה מכוון.
אנשים מבוגרים וילדים נהרגים שם כל יום מההפצצות. ראיתי ילד שצועק ובוכה איפה אבא שלי, תגידו לי שהוא לא מת, אחרי הפצצה של הבית שלו. ראיתי ילדים שמפציצים את המבנה שהם נמצאים בו והם בוכים וצורחים. ראיתי ילדים שמספידים ילד מהכיתה שלהם, "מי יצחיק אותנו עכשיו?". אנשים בוכים שהם לא אכלו ימים שלמים, נושמים את האבק של ההריסות וההפצצות, מפונים לאוהלים, בשיא החום, באוהלים גם שם הם מופצצים. בן אדם מורעב, הולך לנקודת חלוקה של מזון בשביל לקבל אוכל ויורים עליו שם. זו מציאות. זה לא סרט.
ופתאום השואה בגרמניה לא נראית כזו רחוקה. תמיד אהבתי לחשוב שזה היה רחוק כמו הדינוזאורים. לא, זה של פעם, זה אנשים של פעם, לפני שהתפתח המוסר, האונה הקדמית התפתחה עם האבולוציה, לאנשים פעם זה עוד לא היה מפותח. אין מצב אנשים הם לא כאלו רעים, לא יכול להיות. הינה. למרבה הפתעתי. אנשים יכולים להיות רעים מאוד. ולחיות במציאות כזו, שאנחנו לא מבינים בכלל את ההשלכות לא רק הפיזיות שלה, מבחינת ההרעבה, שאנשים אוהבים להגיד הם מתים ממחלות, כן, כי לגוף אין איך להילחם במחלות כשהמערכת החיסונית חלשה בגלל תת תזונה אז הם יותר פגיעים, ומבחינת הריאות שלוקחות פנימה את כל העשן, מעבר לזה, יש השלכות מנטליות. לראות את המוות האינסופי הזה. את ההרס האינסופי. להיות רעב כל הזמן. אז גרמנו לילדים להיות אובדניים.
Children in Gaza: “I want to die, because there is water in heaven.”