ב־2 בספטמבר נטשנו את ביתנו. לא, לא נטשנו, נתלשנו מתוכו, כמו איבר שנקרע מגוף, מדמם, מפרכס, עדיין מבקש לנוע על אף שנגדע. ואני אומר לכם: האדמה עצמה הזדעזעה.
במשך שבע מאות יום נותרנו בצפון, כלואים לא על ידי קירות, אלא על ידי הייאוש, אחרי שנעקרנו כבר ארבע פעמים, עקירות ששברו אותנו עצם אחר עצם. פעם אחת הפצצות קרעו את ביתנו בעודנו בתוכו, וברחנו כשאנו מכוסים באבק שכמעט וקבר אותנו. פעם אחרת, עברנו ממחסה שבור אחד לאחר, גוררים אחרינו את הבושה כמו קבצנים. אחר כך עברנו לבית ספר, שם הצחנה של אלף בני אדם צפופים חנקה אפילו את המחשבה על שינה. ולבסוף לאוניברסיטה הרוסה, שם שהינו חודש, דחוסים בתוך חדר שלא היה גדול מארון מתים, ממתינים כל לילה לשחר, שלא הביא עמו אור.
רעבנו כמו חיות. הרעב נמשך חודשים ארוכים עד שאמי, האישה הקדושה שבעבר אפתה לחם בעיניים עצומות לקצב החיים, עכשיו טוחנת שעורה המיועדת לבהמות, תירס המיועד לברווזים, גרעינים המיועדים לציפורים. היא אפתה לחם מההשפלה עצמה, ואנו אכלנו אותו בידיים רועדות, בטנינו מתקוממות, נפשותינו מתקוממות עוד יותר, פינו מתמלא בטעמה של התבזות, של מחיקה איטית של כל מה שמגדיר בן אנוש.
ועם כל זאת, צייתנו. עשינו כל שהצבא דרש מאיתנו, הרכנו את ראשינו, השתקנו את גרונותינו, החנקנו את זעקותינו. נצמדנו לחיים מתוך תקווה עיקשת שהישארות על אדמתנו שווה כל השפלה, כל רעב, כל קבורה למפרע. כי עזיבה, ידענו היטב, פירושה הקץ. עזיבה פירושה מוות. עזיבה פירושה לא לשוב לעולם.
ובכל זאת עזבנו.
באותו בוקר התעוררנו כמו אבלים. לא הוצאנו מילה. וכי אילו מילים יכול אדם לומר בהלווייתו שלו? אספנו את שיירי החיים, פירורים, סמרטוטים, סמלים חסרי ערך, והרגשנו את כובד משקלם, כאילו היו כבדים יותר ממצבות אבותינו. הנהג צעק, מצווה עלינו להיכנס למכוניתו. קולו הצליף בנו כשוט על גב עבדים, אבל לא זזנו ממקומנו. לרגע קט חיכינו... חיכינו שהאבנים, העצים, האוויר עצמו יקראו אלינו, "אל תלכו! תישארו!" אבל הדממה הייתה חסרת רחמים. כשהמכונית יצאה לדרך, לא היו אלה הגלגלים שהסתובבו, אלא ציר ההיסטוריה שטוחן אותנו והופך אותנו לזרים בדרכנו שלנו.
ובעודי נושם ידעתי שאנחנו לא עוזבים רק את העיר. אנחנו עוזבים את האמונה. ראיתי את ישו שוב בגולגלתא, אלא שהפעם הוא אולץ להניח את הצלב, ולא המוציאים להורג הם שלעגו לו, אלא ההיסטוריה עצמה. ראיתי את מוחמד שוב מגורש מביתו, יוצא לגלות לא מתוך בחירה, אלא בשל אכזריותם של אנשים. אני אומר לכם, לא נותרה לנו אלא הכפירה, בגידה ללא חטא, גלות ללא פשע. נגזלו מאיתנו לא רק קירות וגגות, אלא הקדושה שחיברה אותנו אליהם.
ועתה אני כותב, בידיים רועדות, עדות שתיוותר לנצח נצחים: כדי לומר שגורשנו, שעזבנו לא מרצוננו, אלא בכפייה, שטעמנו את טעם הגלות כפי שאדם טועם רעל, טיפה אחר טיפה, עד שהנשמה עצמה מזדעזעת. אלוהים עדי, מעולם לא אהבנו את הגלות. וכי מי אוהב את הקבר שבו הוא קבור בעודו חי? אלא שמולדתנו הפכה את פניה, ובו ברגע הפכה לזרה לנו.
אנו נעים עתה לא רק כגולים אל מול אחרים, אלא כגולים אל מול עצמנו. אנחנו מתים מהלכים, בהלוויית לבבותינו. ואם יש דבר אחד שאתם חייבים לקחת איתכם מתוך המילים הללו, אני מבקש שתקחו את זה: שאין דממה עמוקה יותר מהדממה של אדמת מולדתך שפעם ידעה את שמך, ולעולם לא תזכיר אותו שוב.