קראו את דבריו של ד"ר ראול אינסרטיס, רופא ספרדי, מרדים ומומחה לרפואת חירום, שהתנדב ברצועת עזה. במאמר שפרסם בעיתון הספרדי "אל פאיס".
הדברים קורעים את הלב ואת הנשמה. קשה למצוא מה עוד אפשר להגיד.
Ido Blum תרגם לעברית, מקור -
"שמי ראול אינסרטיס חרי'ו, אני רופא חירום ורופא מרדים, ומאפריל עד יולי השנה עבדתי כמתנדב בשני בתי חולים ברצועת עזה.
לא אני זה שייקבע אם יש או אין ג'נוסייד, אבל במהלך שהותי שם איבדתי את הספירה של הילדים הפצועים שהגיעו לבד לבית החולים כי משפחתם נהרגה בהפצצה.
אני זוכר ילדה בת שש: נאלצתי לקחת את זרועה הקטועה והחרוכה ולהזיז אותה הצדה, כי היא הפריעה לנו כשניסינו לעזור לה להיאחז בחיים, שהיו תלויים על חוט השערה. אני גם זוכר שהיא לבשה גופייה עם הדפס של כבשים, שהיינו צריכים לגזור כדי לבדוק אותה. היא מתה ואני לא זוכר את שמה. כי באותו זמן, שלושה שבועות אחרי שהגעתי לעזה, כבר איבדתי את הספירה של הילדים שגופם הושחת, נקטע, רוסק או נשרף, שנאלצתי לטפל בהם עם חבריי. ושל המתים.
אביו של נאסר, בן שנתיים, ליווה אותו ברגעים האחרונים לפני מותו. הפצצה של הצבא הישראלי גרמה לפגיעות מוח שאינן ניתנות לתיקון, בח'אן יונס ב-13 ביוני 2025.
בתוך ראשי יש ענן שחור, מורכב מתמונות מחרידות, שמונע ממני לזכור.
רבים מתו לנגד עינינו, למרות מאמצינו לרפא אותם. גם של אלה, של כל אלה שמתו במהלך הטיפול הרפואי, איבדתי את הספירה.
בדיוק כמו המשאיות או העגלות הנגררות על ידי חמורים מורעבים שנכנסו לבית החולים עם גופות שנערמו עליהן, בדרך לחדר המתים, שלא הפסיק לקבל אותן. הם באו והלכו, כמו במפעל שבו פועלים באים והולכים, אבל מתים. רובם נשארו עם מבט קפוא של אימה, ששיקף את התחושה האחרונה שלהם לפני שנהרגו.
אני לא יודע להגיד מה נחשב לג'נוסייד ומה לא, אבל מתאריך מסוים לא הפסקנו לקבל מדי יום, ואפילו כמה פעמים ביום, אזרחים שנורו בראש ובחזה. הם היו אנשים, כמוכם וכמוני, שעמדו בתור כדי לקבל סיוע הומניטרי, ושם הישראלים ירו בהם למוות, עם רובים, פגזי טנקים ורימונים שנורו ממרגמות או רחפנים, ארבעים, שישים, תשעים פצועים בבת אחת. בוקר אחד קיבלנו יותר ממאתיים. היינו נתקלים בפצועים ששכבו על הקרקע, נתקלים בהם ונופלים איתם יחד. רבים מהם היו ילדים ונשים. היו כל כך הרבה עד שלא יכולנו לטפל בכולם, ורבים מתו בהמתנה לעזרה שמעולם לא הגיעה.
בתוך הכאוס הזה של גופות מושחתות, ובני משפחה היסטריים, היה ברור במי עלינו לטפל קודם: בילדים. אחת הילדות הקטנות יותר שטיפלנו בהן, בת שנה וחצי, נורתה בחזה כשהייתה בזרועות אמה. היא הגיעה, כמו כמעט כולם, מאחת מנקודות חלוקת המזון של "הקרן ההומניטרית לעזה", חלוקת הסיוע שאורגנה על ידי ארה"ב וישראל. צריך לשנות את השם של הקרן הזו, זה מופרך לכנות אותה כך.
אנשים אחרים יצטרכו לקבוע אם זה ג'נוסייד או לא, אבל מד"ר עלאא, רופאה ילדים בבית החולים, נגזל כל עולמה, והותיר אותה עם פחות מעשירית: בהפצצה ישראלית נהרגו תשעה מתוך עשרת ילדיה וגם בעלה, בעת שהייתה בתפקיד בבית החולים. אני לא יודע מאיפה היא הצליחה לשאוב את הכוחות, שלושה ימים לאחר מכן, עטופה בבגדי אבל, לגשת אלינו, לרופאים שטיפלו בבנה היחיד ששרד, אדם, כדי להודות לנו.
גם מבין אלה, מבין ההורים שאיבדו את ילדיהם, איבדתי את הספירה, של הנשים והגברים שראיתי כשהם על הרצפה המומים או צועקים בכאב למראה בנם שמת על האלונקה. כל עמיתיי, ללא יוצא מן הכלל, איבדו קרובי משפחה מדרגה ראשונה או שנייה שנהרגו.
וגם הם נהרגים. אני נאלץ להדחיק את הזיכרונות, כי לפעמים עולה בראשי דמותו של אחמד, אח חדר ניתוח, שאיתו חלקתי שעות על גבי שעות בחדר הניתוח, שנהרג מהפצצה באוהל שלו יחד עם שלושת ילדיו הקטנים. אף אחד לא גרם לי לחייך כמוהו. למרות שסבל כמו שכולם סובלים, וחי כמו שכולם חיים, דחוסים באוהלים מאולתרים כאילו היו בעלי חיים במכלאה, בכל פעם שהוא ראה אותי, פניו אורו משמחה והוא נתן לי 'כיף' בהתלהבות, או אמר לי מילה טובה שגרמה לי להרגיש כמו אדם טוב יותר. אשתו, בהריון, עובדת רפואית כמוהו, הייתה בתפקיד בבית החולים כשהישראלים הפציצו במכוון את אוהל הבד שלו.
גופתו חסרת החיים של מוהנד בן השנתיים, שהגיע כשהוא עדיין בחיים עם אחותו שאהד, לאחר הפצצה ישראלית על ביתם. אחותו מתה זמן קצר לאחר מכן. בהתקפה נהרגו כל בני המשפחה, הורים ואחים, ב-28 באפריל בג'באליא.
מדי יום, במיוחד בלילה, קיבלנו משפחות שלמות שהופצצו באוהליהן במחנות העקורים, ב"אזור ההומניטרי" של אל-מוואסי, שאליו הורה הצבא לאוכלוסייה ללכת כדי שלא יותקפו. צריך לשנות את השם של האזור הזה. רבים מחבריי שם מסכימים שהסרקזם הזה מיותר. הם הרי יודעים שהעתיד שלהם לעולם לא יהיה יפה כמו העבר שהם לא יכולים להחזיר, אפילו לא קרוב לכך, כי הוא מלא כאב ומחסור. וההווה שלהם הוא גיהינום. לפחות שלא ילעגו להם.
אחרים יצטרכו להיות אלה שיגידו אם זה ג'נוסייד או לא, אבל הייתי לאורכה ולרוחבה של עזה ויש דבר אחד שאני יודע: אי אפשר לחיות שם".
.....