שאחרי הטבח הביעה סימפתיה לאזרחים בעזה. כי רק ככה. כשנסתכל אחת על השנייה ונראה בני אדם.
....
ד"ר מייקל פאלק הוא רופא אמריקאי ותיק, מומחה לרפואת חירום ילדים. הוא מתנדב כעת בפעם הראשונה ברצועת עזה.
בראיון עמו הוא מספר שהיה באזורי מלחמה ואסון רבים – הוא היה כמה וכמה פעמים באוקראינה, וגם בעיראק. אבל המצב בעזה הוא הגרוע ביותר שהוא ראה אי פעם. רמת הסבל שם מזעזעת אפילו אותו.
תרגם לעברית וערך למען הבהירות, ido blum
מקור -
"מה שאנחנו רואים כאן על בסיס יומיומי זה בעיקר אנשים שהם נפגעי ירי או פיצוץ, לפעמים אפילו מתאונות רכבים, בעיקר מהאתרים ההומניטאריים או מפעילות סביב בית החולים. באחד מבתי החולים הסמוכים יש עלייה עצומה במספר המקרים הרפואיים, בעיקר מאנשים שפונו מהעיר עזה, ממה שנאמר לי. אנחנו מצפים להתחיל לראות הרבה יותר פליטים מגיעים מהצפון בקרוב.
בבית החולים אין היערכות מיוחדת לכך, אני חושב שמה שיקרה הוא שפשוט יהיה צריך להתמודד עם זה. כרגע בתי החולים העיקריים בחאן יונס, במרכז עזה, נמצאים בתפוסה של 300%. כדי לשים את זה בפרספקטיבה, בבית החולים הזה יש 300 מיטות, ויש בו יותר מ-1000 מטופלים. בשביל קצת פרספקטיבה, כשהיינו בניו יורק במגפת הקורונה יצאנו מדעתנו כשהגענו לתפוסה של 115%. אז כרגע כאן בעזה, אנחנו מדברים על יותר מ-1,000 חולים בבית חולים אחד. קשה מאוד לשחרר אנשים בגלל עניינים שנוגעים לטיפול, ודברים כאלה. אז אני לא יודע מה הולך לקרות. זאת אומרת, הם מצליחים להחזיק מעמד רק בזכות כוח רצון והתמדה.
אנחנו עדיין רואים נפגעים מאתרי ה-GHF כל יום. אנחנו ממש יכולים לכוון את השעונים שלנו לפי זה בבקרים, אם אני בחדר המיון, בדרך כלל מתחילים לראות את המטופלים מגיעים בין 9:00 ל-10:00 בבוקר, וב-12:00 בלילה אנחנו בדרך כלל מסיימים איתם. זה יכול להיות בין 2-1 מטופלים לבין יותר מ-10 [בכל פעם]. הצעיר ביותר שטיפלתי בו היה בן 8, והמבוגר ביותר שטיפלתי בו היה מעל גיל 50. אבל זאת התרחשות יומיומית.
אנחנו רואים ילדים שנורו בגבם. אני לא יודע למה הם נורו, כי אי אפשר ממש לקבל פרטים על מה שקרה במהלך התקריות האלה. הייתי אומר שרובם המכריע של המטופלים שאנחנו רואים הם ילדים. רובם כנראה בין הגילאים 8 ל-20.
המקום שאני נמצא בו הוא לא בטוח. לא נראה לי שיש יותר מדי מקומות בעזה שאפשר להגדיר כבטוחים. זה אזור הסכסוך השלישי שאני עובד בו.
אני חושב שזה כמעט אורווליאני – נכון שהם אומרים לאנשים לעזוב את העיר עזה, אבל אחד הרופאים כאן סיפר על אחותו שעדיין שם, והיא מפחדת לעזוב כי אומרים להם "כן, אתם צריכים לעזוב את הבית שלכם, אבל אנחנו לא יכולים להבטיח שתהיו בטוחים כשתצאו לרחוב". אז אומרים להם לעזוב, אבל גם אומרים להם שכשהם יעזבו זה לא יהיה בטוח עבורם.
והבעיה היא שכשמגיעים למרכז עזה, אין לאן ללכת. זאת עיר אוהלים עצומה אחת. אני יכול להראות תמונות, יש אוהלים בכל מקום. יכול לקחת שעות להגיע לכל מקום, כי הדרכים הם שבילים צרים דרך ערי האוהלים האלה. אז אני לא יודע לאן אנשים ילכו. עיר האוהלים מגיעה ממש עד הים - המגורים של הארגון שאני עובד בו נמצאים בהמשך הדרך, על קו המים, והאוהלים ממש מגיעים עד לשפת המים. אני לא יודע מה הולך לקרות בחורף.
לגבי הטענה של ישראל שהיא מכניסה אספקה רפואית, מזון ומים – סליחה שאני צוחק. לא. זאת אומרת, כן, יש יותר אוכל עכשיו ממה שהיה לפני שבועיים, וכולם אומרים שיש יותר אוכל עכשיו מאשר לפני שבועיים, אבל תת תזונה נמצאת בכל מקום. בכל מקום. ראיתי היום ילד שנפצע, שנראה כאילו הוא בן 12, והוא אמור להיות בן 18. יש כאן מחסור תזונתי כרוני בחלבונים, יש מחסור כרוני במיקרו-נוטריאנטים. פשוט אין מספיק אוכל. והאוכל שכן זמין יקר באופן מגוחך. אני יודע את זה כי נגמרה לי חלק מהאספקה ויצאתי לקנות בשוק שפתוח ברחוב, אבל זה יקר באופן קיצוני לנסות לקנות משהו.
מנקודת מבט רפואית - לא, הם לא מאפשרים כניסה של דברים. למעשה, אני יודע שהישראלים החרימו את מה שנקרא 'Ex-Fix', התקני קיבוע חיצוניים, שהיו אמורים לשמש את המנתחים האורתופדים כדי לקבע עצמות. קשה להשיג סוללות, גאזה כמעט ולא קיימת, אנטיביוטיקה מוגבלת מאוד, כל מיני תרופות הן בכמות קריטית. ולא, הם לא מוכנסים. אז הייתי מכנה את זה שקר מוחלט.
התנדבתי באוקראינה מספר פעמים, עבדתי במוסול בשתי פעמים נפרדות ב-2017. ואני אומר בכנות - זה אזור הסכסוך הנורא ביותר שראיתי אי פעם. רמת הסבל, מידת חוסר האנושיות שמתרחשת כאן היא מזעזעת עבורי."