בליצקריג "מרכבות גדעון", שלב ב', עדויות ממחנות הריכוז וההשמדה, עזה.
אנאס ריחאן, 12 בספטמבר.
זעקה דחופה מלב לכל בעלי היוזמה, מוסדות הסיוע והגופים ההומניטריים.
המצב במערב העיר עזה על סף אסון מוחלט. מאות משפחות עקורים שרועות על האדמה באוויר הפתוח ללא מקלט, מזון, מים ראויים לשתיה או ליווי רפואי. אין תרופות, אין לחם, אין דבר שיבטיח את שרידותם. אני זועק לסולידריות מיידית באזור מערב עזה. תנו למשפחות מנות מזון ומים, תחליפי חלב לילדים, שמיכות, ציוד רפואי. עמדו איתן. עזרו להם בנסיבות הקשות האלה.
עבדאללה שרשרה, 13 בספטמבר.
שעות קשות חלפו עלי בעת שביקרתי את משפחתי המתגוררת בתל אל-הוא. קצין מצבא הכיבוש התקשר לאחד השכנים ותבע ממנו לפנות אזור מגורים שלם מערבית לכיכר אל-ח'ור, ובו שני בניינים גבוהים וארבעה בתים. זמן קצר לאחר שהגעתי כבר נאלצתי לשאת ילדים ורכוש ולעזוב את המקום במהירות תחת הפצצות אינטנסיביות מהאוויר. רסיסים ניתכו מכל עבר ובתים התמוטטו מסביבנו.
מצאתי את עצמי נושא את אחייני הקטן ביותר על כתפי, כשאני גורר בו בזמן מזוודות ורכוש. ההורים שלי, וכן גיסתי ושלושת ילדיה, היו אתנו. אחרי צעדה קשה למרחק רב הצלחנו למצוא רכב שהסיע אותנו למקום בטוח יותר, אבל מטוסים הפציצו ישירות את הבית שהיה מולנו, ליד צומת חמיד, מטרים ספורים מאתנו. ההלם ותחושת הסכנה לחיינו גברו.
עזה חווה את ימי האופל הגרועים ביותר שלה. תתפללו למעננו. הושיטו עזרה למי שנזקק לה.
אנסאם קטה, 13 בספטמבר.
בשעה אחת בצהרים בערך הלכתי עם משפחתי בקרבת תחנת תמראז ברחוב אל-נפק בכיוון רחוב אל-משאהרה. כטב"מ השליך פצצה ברחוב בפתאומיות. קול הפיצוץ היה מחריש אוזניים. רצתי עם אמי, אחי סאמח ואשת אחי מוחמד לכיוון מוסך בקרבת מקום.
תוך דקות ספורות חשתי כאב חד ברגלי. חשבתי בהתחלה שזו בסך הכל תגובה של פחד מעוצמת הפיצוץ, אבל עד מהרה ראיתי שהמותן שלי ושתי רגליי שותתות דם. גם האחרים נפצעו. אחי סאמח דימם וחש סחרחורת. אמי שתתה דם בכל גופה ובכל זאת דאגה לכולנו. היא נעה לעברי, אחר כך לעברו של סאמח, ואז לכיוונה של האלה אשת אחי מוחמד. היא לא הרגישה את כאבה שלה. דאגתה לנו הייתה חזקה מפצעיה.
נשארנו חצי שעה ליד המוסך ואמבולנס לא הגיע. כמה צעירים התנדבו לסייע וחסמו את זרימת הדם באמצעות קשירה חזקה. אחרי זה מצאנו רכב פרטי שהסיע אותנו לבית החולים. אבל הצוותים הרפואיים היו מוצפים וכל פצוע המתין לתורו.
לא הצלחתי לעצור את דמעותיי. בכיתי בכי מרורים, כזה שלא ידעתי בעבר, כאילו כל מה שהצטבר בתוכי נפרק ברגע אחד. חשתי בפחד העצום שליווה אותי מתחילת המלחמה הזו: הפחד שרסיס פגע בעורק וייאלצו לכרות את רגליי. חשבתי בצלילות איומה שאני מעדיפה למות מלאבד איבר מגופי.
כשהגיעה הרופאה היא לקחה אותי לרנטגן. בקושי הצלחתי ללכת לחדר, אבל הופתעתי לגלות שמכשיר הרנטגן היה זקוק לטעינה. חיכיתי חצי שעה עד שנטען, ולמרבה מזלי הייתי הראשונה שנכנסה. אחרי זה חבשו את פצעיי וחזרתי הביתה מותשת לאחר מסע תלאות.
אבל רגלי השמאלית חזרה לדמם בעוצמה. הלכתי לבית החולים א-שיפא משום שהיה קרוב למקום אליו עקרתי. שם התברר שהפצע שלי זקוק לניקוי, חיטוי ותפרים. תוך כדי הטיפול איבדתי הכרה מרוב עייפות ותשישות.
בית החולים דמה לבית מטבחיים שקט. המסדרונות מלאים בפצועים, פנים מכוסות דם וצעקות מכל עבר. עמדתי לצד פצוע מוטל על האדמה שצרח את נשמתו מצער על ארוסתו שמתה באותו רגע. כאבו על האובדן היה גדול מכאב פציעתו. לצדו אם ממררת בבכי ומתחננת להצלת בנה המדמם.
אז הרגשתי לראשונה שבית החולים איננו עוד בית חולים אלא בית מטבחיים אנושי. פצעים פתוחים, כאבים שבני אדם אינם יכולים לשאת. כולנו אזרחים. ההפצצות הותירו אותנו עם כאב והרס בלבד.
בן אדם בעזה הוא בר מזל אם הוא נכנס לבית חולים ויוצא ממנו בחתיכה אחת.
מהא אמין, 14 בספטמבר.
עזה עולה באש. אנשים משוטטים ברחובות, לא יודעים לאן לפנות. אין להם כסף לאוהל, אין בכלל מקום להציב בו אוהל. ראיתי גבר שעמד מטרים ספורים מפיצוץ איום. הוא לא זז, לא רץ, לא צעק. עמד בעיניים עצומות לנוכח הייאוש, הניח ידיו על מותניו, בהה בעמוד העשן. האנשים הפכו לרוחות רפאים.
עזה עולה באש. אנחנו שואלים: איפה הנשק, אדון "זה הקו האדום שלנו"? לאן מועדות פנינו? האם אתה חושב שנתניהו בדק כבר את מצב החטופים שלו בתוך להבות האש?
מוחמד דיאב, 14 בספטמבר.
חברים ובני משפחה רבים לא יכולים לעקור דרומה מחוסר אמצעים. גם אוהל אין להם. הם החליטו להישאר בעיר עזה בעל כורחם למרות המוות וההפצצות. הם לא מסוגלים להגן על ילדיהם. הם מקבלים את דין האל בזמן שהם מקללים את כל מי שהפקיר אותם על פני האדמה. אני כבר לא יודע מה לכתוב לנוכח האימה.
ח'אלד טעימה, 15 בספטמבר, שעת לילה מאוחרת.
המגדל הגבוה ביותר שראיתי מאז שנולדתי ירוסק לחתיכות. יחד אתו ירוסקו שאריות גאוותנו.
אחמד אבו ארתימה, 15 בספטמבר, שעת לילה מאוחרת.
אתר חדשות מפרסם שחמש מאות עזתים מתפללים בקוראן. קהל הקוראים מחוץ לעזה, צמא לסיפורי מעשיות, מגיב: כמה נפלא! השבח לאל! ניסים ונפלאות!
באותו רגע ממש שבו מפורסמת הידיעה הזו עזה מושמדת על ראש תושביה, שאין להם אפילו כסף לעקור למקום שבדמיונם הוא בטוח יותר. הסיבה שבגללה הקהל הלא עזתי צמא לידיעות מהסוג הזה היא נפשית. הם רוצים לברוח מחוסר האונים שלהם, מכשלונם לשאת באחריות המוסרית שלהם כלפי מוכי האסון בעזה, אז הידיעות הללו מספקות להם שעשוע: תושבי עזה הם לא כמונו, הם יצורים מהאגדות, קורים להם ניסים. מאחר שקורים להם ניסים אנחנו משוחררים, גם אם לא רגשית, מנקיפות המצפון על אזלת ידנו. מי שקורים לו ניסים לא זקוק לעזרה שלנו.
אבל במציאות אסון מוחלט מכה את תושבי עזה. קטל, הרס בתים, רעב וגירוש פוקדים אותם בבת אחת. אתרי חדשות מהסוג הזה בסך הכל מספקים סמים לבריחה מאימת המציאות.
מוחמד תמראז, 16 בספטמבר, השעות הקטנות של הלילה.
הפצצה פראית קיפדה הבוקר, יום שלישי, את חייהם של מחמוד סעיד תמראז, אשתו אסלאם מאהר תמראז ובתם רוז. הם הצטרפו לילדיהם שעלו השמיימה בתחילת המלחמה, סעיד ואילין. המשפחה התאחדה במלואה בגן העדן, מנוחת הנצח, הרחק מהעולם הפושע והפרוע הזה שעומד משותק וחסר אונים מול מכונת ההרג וההשמדה הציונ-אצית. תלונותינו לאל שאין מחסה אלא בו.
אחמד שאהין, 16 בספטמבר, השעות הקטנות של הלילה.
באחת מזירות הטבח הלילה הפציץ הכיבוש רובע מגורים שלם בשכונת א-דרג'. בתי משפחות טהא, מסעוד, סואפירי, חנג'ורי וסאק אללה התמוטטו על יושביהם. במקום יש הרוגים ונעדרים. ההשמדה הקבוצתית נמשכת.
מוחמד דיאב, היום בתשע בבוקר.
היה לילה מהגיהינום בעיר עזה. אחד הלילות הקשים ביותר במלחמה. ההפצצות לא פסקו ולו לרגע אחד.
...