:Shir aharon
כל הזמן אני מקבל על הראש את "שכחת מה שעשו לנו בשבעה באוקטובר", "אחרי השביעי אין לי רחמים", וכן הלאה וכן הלאה. רטוריקת הטראומה הזו אינה מקרית והיא מונחלת מלמעלה מהיום הראשון שאחרי הטבח. היא ממשיכה את מדיניות הנרטיב הישראלי מימים ימימה - פמפום בלתי פוסק של טראומה, בניית דנ"א לאומי של קרבניות וכאב, והתמקדות מוחלטת ברע שנעשה לנו - אנטישמיות, שואה, גירוש, טבח, פוגרומים - כדי להצדיק לנצח כל דבר שנעשה. יש סיבה שנתניהו ממשיך לפמפם את סרטוני הזוועות. לובש אותם בקוד QR, שולח אותם לשועי עולם, מקרין אותם בכוח לפעילי המשט סטייל תפוז מכני. הם נועדו לסתום את המוח בסנאף ולתת לרגש להשתלט. בצילום המסך שלפניכם ניתן לראות כיצד אנשים גם עושים את זה לעצמם באופן "רצוני".
זה לא רק בסרטוני הזוועות. זה באלגוריתם של מטא שממשיך להקפיץ סיפורי עוטף. זה בערוצי החדשות שממשיכים לספר עוד ועוד סיפורי שבעה באוקטובר. עכשיו זה עם הסדרה המחורבנת ההיא שעומדים להוציא על היום ההוא. אלה כרזות השאהידים שלנו שהפכו להיות הטפט של המרחב הציבורי הישראלי. כל הזמן דם ואלימות וכאב מוזרקים ישירות לתוך המוח, כדי שנמשיך להתנהג כמו חיות מבוהלות ומפוחדות, נחשוב רק על עצמנו, ונשכח מאנושיות של אחרים. המסעות לפולין בבית הספר מוכוונים לזה. טקסי הזכרון מנציחים את זה. הכל מוביל שוב ושוב לעוד ועוד כוח ופחד ומחשבה שרק בנשק נעשה לנו בטחון. נולדים וחיים בתוך כלוב ומספרים לנו שחופש - במקרה דינן שלום שיושג באמצעות תהליך ארוך, רפלקציה, הכרה, ויתור ואמונה - זה משהו גס. רע.
וככה אני יושב וקורא תגובות של יהודים רחמנים שמתענגים למראה תיעוד של כלב אוכל גופה של אישה עזתית מבוגרת, או מקבל אימוג'ים צוחקים מצדיקים שעכשיו חוזרים מסליחות על פוסט שעוסק בכאב אנושי ותהיה מה הלאה. בכל פעם שמשהו טיפה יסדק בנרטיב, יש להם את הזוועות לרוץ אליהן ליתר בטחון. רק כוח אנחנו מבינים. "עזה מקבלת את מה שמגיע לה", משל הייתה איזו יישות אחת שאפשר להעניש. קראתי כתבה על מותו של אחרון האחים ביילסקי בגיל 98. הם היו פרטיזנים יהודים שנלחמו בנאצים. הכותרת של המאמר הייתה "כל מי שהרים יד על יהודים שילם מחיר". זו כתבה שעוסקת בשואה. יותר מ-80 שנים אחרי, הרטוריקה של עם ישראל נותרה זהה. ואם אתה עוד מעיז להגיד את זה ליהודים היקרים במדינת ישראל, הם יאשימו אותך בתודעה גלותית.
.....