מתנחלים בקבוצת הטלגרם שלהם מתגאים באלימות -
גל של אלימות חסרת תקדים שוטף את הגדה בשבועיים האחרונים
יונתן פולק, הארץ
"עצי דרום נושאים פרי מוזר/ דם בעליהם ודם משקה את שורשיהם/ גופות שחורות מתנודדות במשב הדרומי/ פרי מוזר תלוי בעצי הצפצפה// נוף רוגע בדרום הנועז/ עיניים פוקעות ופה מעוּוֶה/ ניחוח מגנוליות, מתקתק וענוג/ ואז לפתע ריח הבשר העשֵן// הנה פרי לעורבים לנקר/ לגשמים לאסוף, ולרוחות לשדוף/ לשמש שרב להבאיש, ולעץ לנטוש/ זהו יבול מר ומוזר
פרי מוזר, אייבל מאירופול
השנתיים האחרונות היו שנים של אלימות ישראלית חסרת רסן. בעזה צמחה האלימות הזאת לממדים מפלצתיים, אך גם בגדה קיבלו הפלסטינים את מנת חלקם. כל מקום ואופי האלימות שלו, וכאן, בגדה, ההתקפות הישראליות נעשות בשילוב ידיים של כל הכוחות — הצבא, המשטרה, מג"ב, שב"כ, שב"ס, הרבש"צים וכמובן האזרחים — חלקם חמושים באלות, חלקם מזוינים ממש, מעין מיליציות שפועלות בניגוד לחוק אך נהנות מחסותו. לפעמים האזרחים בראש, בעוד מנגנוני הביטחון הישראליים בזנב, מגבים. לפעמים להפך. התוצאה היא אחת: בחודשים האחרונים, וביתר שאת בשבועיים האחרונים מאז החלה עונת המסיק, האלימות הישראלית בגדה שוברת שיאים. כך בדומא, בסילואד, בנור שאמס, במערג'את, בכפר מאליכ, במורייר א־דיר. זה הגורל של כפרי הפרזות הפלסטיניים שניצבים אל מול ערי המבצר הישראליות בספָר.
* * *
מוחמד א־שלבי ברח על חייו בלי לדעת שהוא רץ אל מותו, כשחבורה של אזרחים ישראלים בטנדר אפור, חלקם חמושים, רדפה אחריו ואחר כעשרה אחרים. גופתו נמצאה רק שעות רבות אחר כך, כשהוא ירוי בגבו ועל גופו סימני מכות רצח. כך גם סייף א־דין מוסלט, שהותקף, הצליח לברוח לזמן מה, ואז קרס במנוסתו. במשך שעות היה מחוסר הכרה, יחד עם חברו שלא יכול היה למלטו, כשחבורות של חיילים ואזרחים ישראלים עודם תרים אחר טרף. אלו היו תוצאותיו הקשות ביותר של הפוגרום באל־באטן. 11 ביולי, 2025.
ברגעים האלה לא ידעתי עדיין על מותם, אבל את פחד המוות דווקא ידעתי. כמה שעות קודם לכן פלשה חבורת ישראלים לאדמות אל־באטן, וקבוצת צעירים מהכפרים סינג'יל ואל־מזרעה א־שרקיה יצאה לבלום אותם. תחילה היתה ידם של הצעירים הפלסטינים על העליונה, והפולשים נהדפו מעט לאחור. אך תוך זמן קצר הגיעה תגבורת ישראלית בדמות טנדר אפור ובו כמה חמושים. הטנדר דהר אל עבר הפלסטינים ופגע באחד מהם. וכך, כשאני מסייע לאחד הצעירים לשאת את האדם שנפגע, התחלנו לנוס על נפשנו, כי בימים שקדמו לאותו יום הובהר היטב מה יקרה למי שלא יעלה בידו להימלט.
ואכן, לא עלה בידנו. קבוצת ישראלים רעולי פנים השיגה אותנו כשהיא חמושה באלות משטרה שחורות. האלות הונפו והונחתו, שוב ושוב, בפנים, בצלעות, בגב, ושוב בפנים. מכות אלה ובעיטות ואגרופים, בערבוביה, בעוד האבק עולה מן הארץ. רגעים ארוכים של אלימות משולהבת. בפנים סגולות ונפוחות כמו כדור, כמובן שאנחנו היינו אלה שנעצרו על ידי הצבא.
בעודנו יושבים שם, מחכים להילקח לתחנת המשטרה, אסף הטנדר האפור כמה מהישראלים שכירכרו סביב הג'יפים של הצבא והמשטרה, והחל להאיץ בכיוון סינג'יל, אל עבר אמבולנס ומכונית אזרחית שהשקיפו על המתרחש ממעלה הגבעה. בדיעבד, זו היתה תחילתו של הלינץ', כשכל המשתנים במשוואה שם — הכוחות החמושים הרשמיים, הכוחות החמושים המופרטים — כל אחד במקומו, ממלא את תפקידו.
בינתיים חלף זמן, ומשלחת חיפוש יצאה בעקבות מוחמד, בלי לדעת אם הוא עדיין בחיים, אך שוטרי מג"ב מנעו מחבריה להגיע אל צלע ההר, למקום שבו שכבה גופתו, בעוד הפורעים סובבים סביב באין מפריע. גם שעות מאוחר יותר, כשנחקרתי בתחנת המשטרה, לא ידעתי מה קרה, כי השוטרים לא מצאו לנכון לדלות ממני פרטים על שני מעשי הרצח שאירעו זה עתה. רק אחרי ששוחררתי למדתי על מותם, שני צעירים שההבדל ביני לבינם כמוהו כהבדל בין כחול לירוק בתעודת הזהות.
* * *
זה לא תמיד היה כך. לא רצף של פרעות קיץ ולא התקפה רודפת התקפה בחג הזיתים. במקור, עונת המסיק היתה הרבה יותר מעוגן כלכלי — היא היתה נדבך בחיי התרבות הפלסטינית. המשפחתיות בחיק הטבע, ההשתתפות של נשים וילדים, השירה העממית, הבישול של קלית בנדורה (מעין מטבוחה) על האש, בצלם של העצים. המתקפה על המסיק, ההפיכה שלו למבצע שכולו דריכות ומבטים צופי אסון, חורגת מהעולם הממשי. זו איננה רק דחיקה של הפלסטינים מאדמותיהם, כחלק מהטיהור האתני. המתקפה הזאת חותרת תחת הקשר הרגשי לאדמה, ומובילה למחיקה תרבותית, להעלמה של הזהות. לא במקרה התיאור הזה מזכיר את החלקים בדין הבינלאומי שעוסקים בהשמדה.
ההתקפה שבה נרצחו מוחמד וסייף סימנה עוד רגע נורא, נורא במיוחד, בשרשרת ארוכה של פוגרומים. ניסיתי, אך אני מתקשה להיזכר בכמה הלוויות הייתי בחודשים האחרונים, עוד לפני שהחל המסיק — עונת הציד של מנגנון האלימות הישראלית. וכאילו האלימות לא מספיקה, בשנים האחרונות מצטרפת אליה קריסת האקלים. עצי זית מניבים יבול שופע שנה אחת, שלאחריה תבוא שנה עם יבול דל. כך לסירוגין. השנה היא שנת דלות, שמחריפה בשל מיעוט הגשמים בחורף שעבר. גלי החום באביב האחרון הנחיתו מכה נוספת — הם ייבשו את העצים והביאו לנשירה של רבים מניצני הזיתים. בחלקות שלמות כמעט שלא ניתן למצוא פרי, וזה עוד לפני שמזכירים את עקירות העצים ההמוניות. עבור חקלאים רבים, התמריץ הכלכלי להשלים את המסיק כמעט התאדה, בעוד סכנת החיים בעת הקטיף רק גוברת והולכת.
ואף על פי כן, ולמרות רדיפת הפעילים הפוליטיים הפלסטינים, וחרף האיום בשבי במכלאות שב"ס, התארגן קמפיין זיתון 2025 — קואליציה רחבה, מהקצה של השמאל הפלסטיני ועד הפלגים השונים של פתח, לעידוד המסיק ותמיכה במוסקים. בחודשים האחרונים מופו אזורי הסיכון, הצרכים והחולשות, והפלסטינים התארגנו. עם זאת, גם הפעילים העיקשים ביותר נאלצו להכיר באפשרויות המוגבלות לנוכח המציאות הקשה.
ערב פתיחת המסיק פשט הצבא על ביתו של רביע אבו נעים, פעיל מרכזי ואחד ממתאמי הקמפיין, ושלח אותו למעצר מינהלי — שם קוד לכליאה ללא משפט. רביע הוא בן אל־מורייר, כפר ששוכן ממזרח לרמאללה, באזור שבו משתוללת האלימות הקשה ביותר של המיליציות והמנגנונים הישראליים. באזור הזה נהרגו מוחמד וסייף, וכאן נפלו בניה של סינג'יל, דיר ג'ריר, כפר מאליכ וסילואד. באל־מורייר עקר הצבא באחרונה 8,500 עצים, וקבוצות־קבוצות של ישראלים שיורדים בלילות מהגבעות כדי לפשוט על המטעים השלימו את המבצע עם עקירה של מאות עצים בצדו השני של הכפר.
חלק מהקוראים אולי מקווים שהמצב איננו חמור עד כדי כך, שיש אלימות משני הצדדים, שהצבא לא סתם עומד מנגד, שמשטרת ש"י חוקרת, שרק במקרה הפורעים לא עומדים לדין, שיש ראיות חסויות ומוצדקות למעצר המינהלי של רביע. בסדר. קוראים אלה מוזמנים לספר לעצמם סיפורים על פיות ומעשי כשפים ולקרוא בעיון את השורות הבאות.
* * *
אם בימים שקדמו לתחילת המסיק נרשם זרזיף מתגבר של התקפות, הרי שביומו הראשון, לפני שבועיים בדיוק, כבר ירדו גשמי זלעפות.
בג'וריש הותקפו באלות חקלאים ונמנע מהם להגיע למטעים שבאדמותיהם. מוסקים מעקרבא הותקפו בצורה דומה באותו אזור. בדומא, הכפר שבו נרצחה ב–2015 משפחת דוואבשה, היו אלו דווקא חיילים שמנעו ממוסקים לגשת לאדמותיהם, בטענה שכניסה לאזורים הללו דורשת תיאום ביטחוני. בחירבת יאנון נגנבו הזיתים שקטפו בעלי האדמות, והם גורשו מאדמותיהם על ידי קבוצת ישראלים. בכפר דיר אסתיא התעמרה קבוצה אחרת של ישראלים בתושבים שמסקו בקרבת כביש באזור, אולם הניסיון לדחוק אותם משם לא צלח. בכפר תולת תקפו ישראלים מוסקים ורועים פלסטינים ושחטו כמה עזים. בכפר פרעתה ירו ישראלים שהגיעו מכיוון הגבעות אש חיה לעבר חקלאים שמסקו באדמותיהם, בעוד חיילים מגבים את הפורעים ולא עושים דבר. אדרבא, בהמשך פשטו על הכפר חיילים ואזרחים יחד. בכובר, כפרו של מרואן ברגותי, הגדילו חיילים לעשות ועצרו מוסקים שעבדו באדמותיהם. וזו רשימה חלקית ביותר.
שיאו של יום הפורענות הזה היה בעיירה ביתא, שמאכלסת קרוב ל–20 אלף איש ומאחוריה מסורת ענפה של התנגדות לכיבוש. באותו יום שישי יצאו יחד כ–150 מוסקים לקטוף בקרבת מאחז חדש שהוקם באזור, ומאז הקמתו סובלים תושבי העיירה מתקריות ירי, מכות, הצתות וניתוץ שמשות וחלונות של מכוניותיהם. נראה שריכוז המאמץ של המוסקים לא הרתיע את התוקפים, אולי אף להפך. כוח משולב של חיילים ואזרחים הוציא לפועל התקפה רבתי על החקלאים ותומכיהם, שהחלה עוד בשעות הבוקר המוקדמות. היה זה כשמשפחה שהגיעה למסוק לבדה הותקפה, ושלושה מבניה נפצעו ופונו לבית חולים, משאירים אחריהם כתמי דם גדולים ספוגים בעפר.
בשעות שלאחר מכן הציפו את המטעים בעלי האדמות מצד הזכות, וישראלים מהצד התוקף. את אלימות האזרחים, שרוצצו וניתצו ושברו באלות ובאבנים ואף בירי, השלימו החיילים במכות, ירי רימוני גז והשלכת רימוני הלם. תושבי ביתא נאחזו באדמותיהם, אך במחיר כבד: 20 פצועים, בהם צעיר שנפגע מאש חיה. בין הפצועים היתה גם פעילה שביקשה להביע סולידריות והותקפה בסלעים ובאלות, ופונתה כשהיא סובלת משברים ביד ובצלעות, ושלושה עיתונאים: ג'עפאר אשתיה, שבנוסף לפציעה שממנה סבל גם הוצתה מכוניתו, ווהאג' בני מפלח, שירי רימון גז שבר את רגלו, וסג'א אל־עלמי. מכוניתו של אשתיה לא עמדה עשנה במטעים לבדה. שמונה מכוניות הוצתו באותו יום, ואמבולנס השייך לעיריית ביתא נהפך על צדו, אך צעירי העיירה הצליחו להגיע אליו לפני שהפורעים הספיקו להצית אותו.
בימים שלאחר מכן נמשך השיטפון עם עשרות מקרים של תקיפות, בזו אחר זו: בבורקת רמאללה תקפו את המוסקים חיילים ואזרחים שירדו מכיוון גבעת אסף, ירו אש חיה, גנבו ציוד וזיתים, ואסרו על בעלי הקרקע לבוא באדמותיהם ללא אישור. באל־מורייר נכרתו 150 עצים על ידי בני כנופיה שירדה מההר בחסות הלילה והמצור הצבאי על הכפר. גם בחירבת יאנון מצאו התושבים גדמי עצים, ובלובן א־שרקיה ובתרמסעיא נגנבו זיתים מבעליהם. שוב בבורקה, כ–300 עצים נכרתו ו–12 דונם של אדמה חקלאית הוחרבו. בבורין תקפו ישראלים שירדו מגבעת רונן את המוסקים ופעילים שהיו איתם, וזאת לנגד עיניהם הפקוחות של חיילים שהיו במקום. בדומא ירו ישראלים לעבר פועלים שפרצו דרך עפר אל המטעים בתיאום עם המינהל האזרחי. בכפר נעמה תקפו ישראלים חמושים את המוסקים ושדדו את הזיתים שקטפו.
הצבא משתתף במאבק במוסקים בדרכים מגוונות. לעתים הוא נלווה לתוקפים, לעתים מעלים עין, לעתים תוקף בעצמו. לעתים הוא פועל בדרכים יצירתיות כדי להחליש את כוח העמידה של החקלאים. כך למשל ב–16 באוקטובר הוציא הצבא צו שטח צבאי סגור לכפר בורין. על פניו, עניין סטנדרטי — מניעת גישה לאדמות של כפרים באמתלה של מניעת חיכוך. אלא שהפעם לא טרחו אפילו על אחיזת העיניים: האזור שהוכרז כשטח צבאי סגור לא היה אדמות הכפר, אלא השטח הבנוי שלו, כולו. וכך, 32 פעילים זרים שביקשו לתמוך בחקלאים נעצרו וגורשו מהטעם הפשוט ששהו בבורין.
ב–17 באוקטובר, יום שישי לפני שבוע, תקפו קבוצות־קבוצות של ישראלים את המוסקים בעיירה סילואד שממזרח לרמאללה. התקיפות אירעו בכמה מוקדים, על פני זמן ממושך. כמה מוסקים ואמבולנס שהיה באזור הותקפו בשולי העיירה. בנקודה אחרת הותקפה משפחה ונגנבו ממנה טרקטור ומכונית. קבוצת מוסקים שעלתה במעלה ההר וביקשה לקטוף באדמותיה, בקרבת חווה ישראלית, גילתה שעצים עתיקים נגדעו. רועה ישראלי שנתקל בהם הזעיק תגבורת, ושוב טנדר אפור הופיע. חוואי וקבוצת נערים ירדו מהרכב והכריזו על האזור כשטח צבאי סגור. מעט מאוחר יותר הגיע למקום כוח צבאי וגירש את בעלי האדמות ואורחיהם, אך לא את הפולשים. בינתיים הנערים חסמו מכוניות, ניסו לגנוב את שקי הזיתים ובשלב מסוים אף תקפו פיזית. הייתי שם. זמן קצר אחר כך הגיחה לפתע במהירות מכונית ובה הנערים. הם דלקו אחרי מכונית שישבתי בה בדרך צרה ופתלתלה על קצה צוק. הנהג שנלוויתי אליו האיץ גם הוא, ובראשי כבר רצו התמונות מהלינץ' באל־באטן. למזלנו הצלחנו להגיע אל הכפר בלי שהנערים יצליחו לעקוף אותנו.
וכך, עשרות ומאות אירועים, קטנים וגדולים, בזה אחר זה. בשעה שמילים אלו נכתבות, רעולי פנים חמושים באלות הכו אישה מבוגרת בראשה בתרמסעיא. היא סובלת מדימום מוחי ומאושפזת בבית החולים ברמאללה. שני פעילים הוכו גם כן, ואחד מהם נזקק לתפרים בראשו. חמש מכוניות הוצתו בהתקפה, ואחרות הושחתו ונותצו.
* * *
זוהי רק תחילתה של עונת המסיק. התקיפות יימשכו עד לסופה, ובעוצמה משתנה גם אחריה. אך זה לא רק סיפור על אלימות ונישול. זהו גם סיפור על עמידתם האיתנה של הפלסטינים, דבקותם באדמותיהם והסירוב לוותר. רביע, מתאם הקמפיין שנשלח למעצר מינהלי, עקב אחר הכריתות הרבות לפני המסיק, והביע חשש שבקצב הזה לא יישאר מה למסוק. "אבל אם עצי הזית בכפר ייכחדו", הוא הכריז, "נמסוק את עצי האלון. ואם כבר לא יהיו עליהם בלוטים, נמסוק את העלים".