ויש מוסכמות חברתיות שאני נכנעת אליהן, ובניהן - לשתף דברים בבלוג אינטרנטי זה מתאים לגיל מסוים ואני עברתי אותו.
ובכלל שיתפתי כי רציתי שההורים שלי לא יהיו אלו שיספרו עליי כשאמות כי אין להם מושג והם מטומטמים בלי קשר. אבל לאף אחד לא יהיה מספיק אכפת גם ככה בשביל לחפש בלוג שלי ולהגיד הינה מצאנו את רחשי הלב האמתיים שלה. ביקשתי מחברה שבלוויה שלי תדבר על החטופים הפלסטינים, שתביא עדויות להתעללות ולכל החרא. אני רוצה בנוסף שיקריאו את שמות כל עשרות אלפי הילדים שרצחנו בעזה ובגדה רק מהשנה האחרונה. ולנסות למצוא על כל ילד מה הוא אהב לאכול ומה הוא אהב לעשות ומה עניין אותו.
פעם אהבתי את הגשם עכשיו הוא מכאיב לי כי בעזה אנשים ישנים באוהלים. וזה שעתיים נסיעה מכאן. וזה קורה עכשיו. ברגע זה.
רחשי הלב שלי הם כאלו שרוצים לדקור את כולם במדינה הזו. רחשי הלב שלי שונאים את כל מי שלובש מדים וגם את מי שלא. כולם פה ציונאצים. רחשי הלב שלי מחכים שאיראן תעשיר אורניום ותשמיד אותנו. רחשי הלב שלי מהדהדים צליל נורא מגעיל שגם לי נמאס כבר לשמוע.
עוד רחשים-
גם אם הכל היה בסדר. גם אם לא הייתה שואה בעזה ובסודן ומי יודע עוד איפה. אני עבד לתרופות שלי, אני עבד לקורת גג, אני עבד לאוכל ולמים. כשאני קמה בבוקר והמזג אויר נעים אני יכולה להינות ממנו לשנייה, אבל לא באמת. הידיעה שאין לי ברירה אלה להפוך למוצר כדי לקבל את הזכויות הבסיסיות שלי, הידיעה הזו תמיד נוכחת ולא עוזבת אותי לרגע. ואם לא אצלי אז אצל אחרים, אני מסתכלת על עובד העירייה שמנקה את הרחוב. כל יום הוא מטאטא את הרחוב. איזה צמצום ודה הומניזציה זה להפוך אדם למקצוע. "כל עבודה מכבדת את בעליה" זה משפט שבעלי הון הכניסו לנו למוח כדי שלא נעז לדמיין מציאות שבה אנשים הם יותר ממקצוע. ומי שמדמיין הוא פנאט אל תקשיבו לו, לכו תעבדו, נצלו את הזמן, תהיו פרודוקטיבים, תהיו פרודקט, תזיזו את הידיים בדפוס שהמשמעות שלו הוא לייצר רווח למי שמעליכם, כל יום במשך שעות זו המהות של מי שאתם, זה מקצוע. אני מבינה למה אנשים מפתחים רגשות לchat gpt ולרובוטים מנקים וכל זה, זה כי אנשים מסמפטים את הקורבן המושלם, שהוא הרובוט שלא מעיז להתלונן על היחס הלא אנושי שהוא מקבל(היות והוא לא אנושי), אבל הוא זז ולפעמים מדבר גם, וזה כנראה מספיק בשביל שנאניש אותו. כנראה הפרצוף המאוכזב/ מדוכא של נותני שירות בני אדם, ביחד עם דרישה של זכויות בסיסיות שבינהן גם הפסקת הדה הומניזציה, שיראו אותם בתור בני אדם ולא בתור המוצר שהם מוכרחים להיות, יצר אצלינו אפתיה כלפי אנשים נותני שירות וסימפתיה לרובוטים בלי פרצוף שלא מבקשים זכויות.
It's not that deep
זה תמיד כן, אתם פשוט עייפים מדי מכל העבודה ולהבין כמה שאתם מוצרים ושכולנו בכלא שאי אפשר לברוח ממנו זה מדכא.
גם ההייטקיסט, גם המעצבת הגרפית, גם המורה, גם המלצר והרופא והחייל. כולם עבדים של המים והלחם וקורת גג ותרופות. וכולם מוצרים.
גם בעשייה וגם בכלום אני מרגישה מוצר. ואתם רובכם קוראים לזה ריקנות. זו לא ריקנות, זה לא ניהיליזם, זה להיות מוצר, ולהיות עבד של המים זה מה שיוצר את הדיכאון האינסופי הזה שאי אפשר לברוח ממנו. הוא בבית קפה ובמסעדות אצל המלצרים המוצרים, הוא בנהגי אוטובוס ונהגי מונית המוצרים. הוא בדינמיקות הכי אינטימיות, בין אם זה בחור שאחרי שלקח ממני מה שרצה הלך ולא חזר כי בשבילו הייתו מוצר לשימושו האישי, ובין אם זו חברה שנזכרת בי רק כשהיא רוצה להתלונן על הבן זוג/ עבודה שלה, אני המוצר לפורקן הפסיכולוגי שלה או מה שזה לא יהיה. ולפעמים אני זו שצריכה להעמיד פנים שמישהו מספר סיפור שאכפת לי ממנו רק בשביל להשיג את מה שאני צריכה להשיג, כי זו חברה כזו שמצד אחד אסור להיות ישירים כי זה לא מנומס, מצד שני להעמיד פנים שאכפת ולהיות אופורטוניסטים זה מקובל. זו לא חברה מזויפת, היא נשענת על ערכים קפיטליסטים, בשביל לייצר רווח צריך לשקר לקונה ולנצל את היצרן, והערכים האלו נכנסים לדינמיקות חברתיות וכו.
בתור אישה גם, "מתי ילדים/ חתונה" הרי את מוצר מאמי, את צריכה להתחתן להביא ילדים מאמי, ככה המוצר עובד בשביל זה יש למוצר רחם. וגם אם לא, את מוצר צריכה בפורנו, ובטלוויזיה ובסרטים את לרוב prop, לפעמים דמות משנית אבל זה רק לנשים שהורידו שיער בפנים וברגליים ובידיים ומרחו צבעים על הפרצוף ומרטו שיער מהפרצוף וחיממו וצבעו את היער על הראש, זה נורמלי כל התהליכים האלו במנגנון הדיכוי הזה, ואם את לא לוקחת חלק אקטיבי בדיכוי המיזוגני את מוצר פגום.
כל יום אעדיף את החופש שמקבלים באמצעות עבודה פוליטית קהילתית סולידרית מאשר להמשיך להיות מוצר. הפרידו ומשלו ומה נשאר? רק חזונות אפוקליפטים. ומה יגידו הפנאטים האמתיים? יגידו שהכל לטובה, "שהשם יתברך תמיד יהיה איתי" או איך שזה לא הולך. ואיך אפשר להאשים אותם, הבורים הפנאטים יותר מאושרים ממני זה בטוח. בדמיונות המשיחיים שלהם קנו משהו שמזכיר חופש.