הברון בכפכפים

סיבוב בים עם הכלבים

קפיצה לקפה אצל אמא

מלאווח לצהריים

סקס

שנץ

הקפצה של המתבגר לבילו

גלידה בבילו

בין לבין קריאה, כתיבה, התכתבויות, פרגונים פה בכלוב.

סה"כ אחלה יום.

איך אומרים בפייסשיט?

שיהיה שבוע מוצלח ולילה טוב.

להשפריץ היא עוד לא הצליחה, ואלוהימה עדה שניסינו, אבל לגמור שלוש פעמים מקוויקי אנאלי בזמן מחזור בלי לגעת בכלל בדגדגן?

חופשי מסוגלת

חולה עליה

איזה אלופה❤️❤️

תנו לנשלט/ת שלכם להכנס ולצאת מהמיים על הברכיים דרך שביל הצדפות.

אז התחיל החופש הגדול, המתבגר בבית ואי אפשר להסתשן בכיף.

אז יצאנו לסידורים מוקדם מהרגיל. התחלנו בביג כי היא היתה צריכה איזה משהו קוסמטי ואמרתי לה שאני ממתין באוטו.

משום מה לקח לה המון זמן אבל לא לחצתי.

עברתי לי בכיף על הפיד פה ושמעתי מוזיקה.

אחרי משהו כמו חצי שעה היא התקשרה וביקשה שאבוא לאסוף אותה מהצד השני של המתחם ואז נפל לי האסימון על מה העיכוב.

השבוע מתי שהוא בזמן שהתפנקנו לנו על הספה וליטפתי לה את התחת, ציינתי בפניה שאני נורא אוהב את החלקלקות של תחתוני הסאטן שלה, שהם ממש נעימים למגע וחבל שלא מייצרים בוקסרים לגברים מהחומר הזה. (אני מניח שיש, אבל בקטע מיני ולא בייצור המוני לשימוש יום יומי).

Anyway

הגברת נכנסת לאוטו עם שקית של דלתא ומגישה לי.

אני פותח ומוצא בפנים זוג תחתוני בייסיק מסאטן.

מידה XL

אחד לבן והשני שחור.

"קח" היא אומרת לי, שיהיה לך נעים בבית.

תוך משהו כמו 4 שניות נעמד לי הזין.

אני שולף אותו מהצד של מכנס ההתעמלות הקצר שלי ואומר לה "תיראי מה עשית".

היא תופסת אותו עם יד שמאל ואומרת לי "סע" 

וככה אנחנו נוסעים לנו ברחובות העיר ביום שישי ב 10 בבוקר תוך כדי שהיא מביאה לי ביד.

ועל הזין שלי כל התנועה  מסביב, הסיכוי שמישהו יראה משהו הוא מזערי, אלא אם כן הוא עומד לידנו עם רכב גבוה יותר וזה לא קרה.

הגענו ליעד השני שלנו החניון התת קרקעי של השופרסל דיל.

אני מחנה בפינה רחוקה צמוד לקיר ואומר לה 

"תמצצי"

זאת פעם ראשונה בעשרים ומשהו שנות זוגיות שלנו שהיא מוצצת לי באוטו. אף פעם לא היה צורך. תמיד היה לנו חדר והיתה מיטה.

הסיטואציה של הסמי פומביות מטריפה אותי ואני עומד לגמור.

אני מזהיר אותה כי גמירה בפה או על הפנים זה גבול קשיח אצלה.

היא מוציאה אותו מהפה ומשפשפת עד שאני גומר לה על היד והבטן שלי.

תודה לאל שתמיד יש טישו באוטו ואפילו נשאר אלכוג'ל מהסבבים הראשונים של הקורונה.

אנחנו מתנקים, מחכים דקה שאני אוכל לצאת מהאוטו בלי לבלוט יותר מדי ואז יוצאים עם חיוך והולכים לקניות.

להלן הרכש החדש:

לא ממש נוח להסתובב איתו מתחת לבגדים מחוץ לבית כי אין לי ממש גזרה נשית והוא מחליק, אבל אני הולך לדפוק איתו את השנ"צ שישי הנעים ביותר השנה.

מצאתי את המכתב עם סמל צה"ל בתיבה.

פעם אחרונה שראיתי מכתב בתיבה עם סמל צה"ל היה בדיוק כשהיא נולדה וזה היה הצו מילואים האחרון שקיבלתי.

אני עומד ובוהה בשם של האוצר שלי על המעטפה ונחנק.

לפני שניה הבאתי אותה מבית החולים. היא עדיין קטנה ושבירה. איך היא תהיה חיילת?

ואני חושב על התצפיתניות ועל ההורים שלהן ועל כמה שהצו ראשון הזה היה יכול להיות שמחה וגאווה בזמנים אחרים ועכשיו הוא מקור לדאגה וכעס על הממשלה הזאת שלא ראויה לבת המושלמת שלי.

אין ברירה 

נאלץ לשנות את כיוון המחשבה ולספר לעצמנו שהיא תתגייס עבור העם ולא עבור המנהיגים שלו.

בשבוע הראשון שלי כאן כשעוד לא הבנתי מי זה מי ומי נגד מי, הוספתי בערך 35 חשבונות לרשימת המעקב שלי.

עם הזמן וההכרה שאני גם ככה קורא הכל, חוץ ממי שהסרתי מהפיד, כל ההתראות על פלוני או אלמונית שעדכנו את בלוגם הפכו למיותרים וגם הורדתי את אלה שהתחילו חזק ודעכו עם הזמן.

ועכשיו אחרי כל ההדחות מתוכנית הריאליטי שרצה בתוך הראש שלי וברשימות שלי נשארו חמישה בעצם ארבעה כי פרלין עזבה.

ארבעה מופלאים ומופלאות שהתראה על פוסט חדש שלהם מקפיץ לי את הדופק ואת קצב הנשימה. כותבים בחסד. מחרמנים, מסקרנים.

חלקם אנשים שממש אכפת לי מה קורה איתם ועם מערכות היחסים שלהם ומעולם לא נפגשתי איתם. התראה שגורמת לי לנטוש את סדר הקריאה הקדוש ולדלג ישירות לפוסט שלהם לעניק לייק ובשאיפה גם לפרגן בתגובה

אז תודה לכם.

שיהיה לכולם סוף שבוע סקסי

ושלא תעלמו לי.

היום יום העצמאות האמריקאי.

הקאונטינג קרואז הם אולי הלהקה האמריקאית שהכי חרשתי עליה בניינטיז ובאלפיים המוקדמות.

הבעיה היא שיש קשר  ישיר בין כמה שאני אוהב אותם לכמה שאין לי מושג על מה הם שרים.

אדם דוריץ הסולן וכותב השירים הוא סוג של פילוסוף דיכאוני שכותב בעיקר על חוויותיו ומפגשים עם אנשים שונים במיד ווסט האמריקאי.

אבל תשאלו אותי פרטים נוספים? אין לי מושג. הבן אדם מתוחכם מדי עבורי.

בשיר המצורף הם מארחים את שריל קרואו המעולה וזה שיר על American girls

אולי חוץ מזאת

הצילום המצורף כאן הוא שלמות אומנותית בעייני.
הקומפוזיציה, התאורה, אבל יותר מהכל הנושא.

פריים אחד שמאחד בתוכו  4 פטישים אהובים עלי 

עקבים

כפות רגליים

טייצים

ומניעת תנועה

זה ידוע שלנעול עקבים גבוהים ביום יום זה סבל לא קטן ואני מעריץ נשים חזקות שמסוגלות להקריב את הנוחות שלהן על מזבח הנשיות.

ההתמסרות לתהליך והאימון המתמשך לקבל את היכולת לנעול כאלה לאורך זמן מדהים בעיניי.

צליל ההודעות האדומות והסגולות  של הכלוב הוא כלכך "שולט דומיננטי"  שהוא עוקף כל מצב סיילנט בפלאפון שלי.

במצבי הנוכחי בכלוב, כל עוד לא פיתחתי פה איזה ביף עם מישהו, הצליל הזה הוא אחד המרגשים.

היי שומע? מישהו רוצה אינטראקציה אישית ופרטית איתך.

מישהו מוצא אותך מעניין ורוצה להרחיב בנושא?

מישהו רוצה לשאול משהו בדיסקרטיות על משתמש אחר?

מישהי רחמנה לצלן רוצה להתחיל איתך ?

השניות האלה מרגע שמיעת הצליל הזה ועד כניסה לאפליקציה וכניסה להודעה לראות מי כתב ומה כוונותיו הן נהדרות והאדרנלין זורם כמו מיים.

כל הנכתב למעלה מתייחס רק לי ואני מניח לגברים אחרים כאן.

נשים - אני יודע שאתן מוצפות בהודעות וזה כבר לא כיף אז sorry

לי ולמתחלפת אין חברים.

לא בנפרד ולא משותפים.

מקסימום קולגות בעבודה.

אני באותו מקום עבודה 15 שנה ומעולם לא הוזמנתי לבית של מישהו משם אחרי העבודה וגם לא חשבתי לארח.

יש לנו מזל ענק שמצאנו אחד את השניה.

גם חברים בפייסבוק הם לא ממש חברים מקסימום קולגות ומשפחה ואי אפשר לכתוב שם מה שרוצים כי יש לזה השלכות ולפעמים זה חוזר כמו בומרנג בחיים האמיתיים.

אני מאוד שמח שמצאתי את הכלוב והרבה מהאנשים שכותבים פה בלוגים.

אני יכול להיות אני ואני מקבל פרגון ועצות מאנשים טובים.

אני גם מאוד אוהב לקרוא על החיים של אנשים אחרים כאן ואני שם לב שיש לי חיבור מיוחד עם כותבים בסביבות הגיל שלי ובעיקר כאלה שהם בזוגיות אבל לא רק.

לכן כואב לי מאוד כל פעם שמישהו חווה כאן איזו שהיא חוויה שלילית כמו מתקפה אישית עליו/ עליה  או התקף קנאה במשתמש אחר ואז הם מחליטים לעזוב ואני מרגיש שאיבדתי חבר שמעולם לא היה שלי מלכתחילה.

זה קצת קריפי לחשוב ככה אבל פאק איט

זה הבלוג שלי וזכותי להקריפ את הצורה 

היי 

לפחות לא העלתי דיק פיק או תמונה של טמפון מדמם בתוך כיור ככה סתם בלי להזהיר.