גיבור מעמד הפועלים

אני רוצה מישהי בריאה. 

נשלטת, סוטה, מוזרה, כנועה, חריגה, אחרת, משוגעת, יצירתית מסורה ו... בריאה. 

מה זה בריאה?

שבוחרת להישלט מתוך ביטחון ואמון, ולא מתוך חולשה ואובדן עצמיות. שלא הופכת את השליטה לפתרון כל בעיותיה עם ובלי קשר לסקס.

שמחפשת בכאב ובהשפלה התמסרות לריפוי הדדי, ולא התמסרות  לעוד ועוד צלקות נפשיות שלא יגלידו לעולם. שכניעתה אליי רק תגביר בעיניים שלי את עוצמתה -אותה אני לוקח ממנה כי היא מעניקה לי אותה מרוב ביטחון. 

בריאה, שמחפשת להיות חלשה ומושפלת כדי להעצים את היחד ולא כדי לקעקע את הבדידות, שמחפשת להעניק לגבר את החופש הנהדר שבמימוש החייתי והפראי שבו ולממש את החייתי והפראי שבה, לא בשביל להמשיך ולשחזר מערכות יחסים אלימות וסדיסטיות - לא בשביל לקעקע אותן על נפשה עוד ועוד. 

בדרך קורים כל מני דברים ונפגעים ופוגעים ואי אפשר להנדס את החיים. 

אבל אני רוצה מישהי שרוצה להיות בריאה. 

*אין כאן ניסיון להגיד מי בריא ומי חולה, שכולם יעשו מה שטוב להם. מה שטוב לי הוא לכתוב אחרי פרידה שנאלצתי לכפות על עצמי ועליה, בגלל שזה היה לא בריא בעיניי. 

אני לא מרשה לעצמי לשלוח לה הודעה, כי אני יודע שהיא עשויה להתפתות ואני יודע שיהיה לנו כיף ואני יודע שלאורך זמן זה רק יפגע בה. 

הררי תוכניות היו לה.

'אתה תרים אותי. אני אחבוק אותך עם רגליי ואתה תעביר אותי לחדר, שם תזרוק אותי על המיטה כמו איזה תיק. אתה תעלה מעליי, אנחנו נשחק קצת, אני איאבק בך כאילו יש לי סיכוי עד שאכנע. כאות ניצחון, אתה תפתח את הרוכסן, תוציא אותו ותגיש לי אותו לטקס כניעה פנומנלי - אני אלקק את גופך כמו חתולה - אצבעות, גב, זין. אחר כך אפתח את פלחי העכוז שלך ואקבור שם את פני, עד שימאס לך. ואז, אחרי ששמרת עבור עצמך ועבורי את זרעך במשך שבוע שלם, תשתמש בפראות בכל החורים שלי, כדי לענג את הזין המושלם שלך והגוף שלי ישקשק בצרורות של גמירות. תשתמש בפה, תשתמש בכוס ותשתמש בתחת - שם תמלא אותי כמו שאני צריכה ותשאיר בתוכי את נוכחות שליטתך החמימה'.

את הכל היא תכננה בדמיונה, את כל הפנטזיה פרטה לפרטים. אבל אז המציאות הגיחה מתוך שיחת חרמנות הלילה, והיא נזכרה פתאום, במה שאמרנו מההתחלה לפני שבועיים - בחודשים הקרובים אנחנו זמניים ומזדמנים. אני לא נכנס איתה לקשר בגלל שיש יותר מדי דברים שלא מתאימים ובכל מקרה אני יוצא לנסיעת עבודה ארוכה לחו''ל. והנה פתאום הפנטזיות מתמוטטות כמו בניין קלפים וכל התשוקה הזאת שהלכה והתעצמה ומילאה כל ס''מ בגוף ובלב של שנינו נמסה לתוך עצב בודד, לתוך נטישה חוזרת, לתוך בור נפער של חוסר אמון.

עצוב לי עליה. כמה שהייתי יותר הוגן ואמיתי - לא מוכן להתייחס אליה כאל חפץ מחוץ למיטה, כך היא יותר נקשרה, התאהבה, התמסרה לאשליה שאוכל לתת לה יותר ממה שאני רוצה לתת.

עצוב לי עלי, המין איתה היה אחד הדברים הטובים שקרו לי בתקופה האחרונה והיציאות והשיחות הקטנות היו מהנות, אבל זה לא זה, אלא בדרך לזה. עצוב שכל כך קשה למצוא מה שאני צריך ובדרך לזה, אני גם לא מוכן לנצל, כי אני אמנם שולט אבל לא פוגע.

(עד כמה שזה בכלל תלוי בי) 

זה עדיין חדש לי.
היא שאלה אם אני אוהב בראטיות,  באינסטינקט אמרתי שלא. למה שאוהב? למה לעבוד קשה? אני רוצה את הלב ואת הגוף על הצלחת . ואני עדיין רוצה אותו על הצלחת ועדיין אוהב את זה ככה, אבל במקביל גם מתעורר משהו אחר שאינו ממש חדש אבל כן מפליא ומרענן בכל פעם - ההתנגדות היא לא רק פנטזיה קינקית - היא חומת ההגנה בדרך להתמסרות. וכשהחומה מתחילה לנמוס מהתחממות הלב, שערי הטירה נפתחים ואני נכנס אליה לעומק - למקום שבו חבוי הרצון לתת - בלי מצרים, בלי חסימות - למקום בו היא רוצה להגיד כן ולהעניק את מה שאני זקוק לו. עד הפעם הבאה.