הררי תוכניות היו לה.
'אתה תרים אותי. אני אחבוק אותך עם רגליי ואתה תעביר אותי לחדר, שם תזרוק אותי על המיטה כמו איזה תיק. אתה תעלה מעליי, אנחנו נשחק קצת, אני איאבק בך כאילו יש לי סיכוי עד שאכנע. כאות ניצחון, אתה תפתח את הרוכסן, תוציא אותו ותגיש לי אותו לטקס כניעה פנומנלי - אני אלקק את גופך כמו חתולה - אצבעות, גב, זין. אחר כך אפתח את פלחי העכוז שלך ואקבור שם את פני, עד שימאס לך. ואז, אחרי ששמרת עבור עצמך ועבורי את זרעך במשך שבוע שלם, תשתמש בפראות בכל החורים שלי, כדי לענג את הזין המושלם שלך והגוף שלי ישקשק בצרורות של גמירות. תשתמש בפה, תשתמש בכוס ותשתמש בתחת - שם תמלא אותי כמו שאני צריכה ותשאיר בתוכי את נוכחות שליטתך החמימה'.
את הכל היא תכננה בדמיונה, את כל הפנטזיה פרטה לפרטים. אבל אז המציאות הגיחה מתוך שיחת חרמנות הלילה, והיא נזכרה פתאום, במה שאמרנו מההתחלה לפני שבועיים - בחודשים הקרובים אנחנו זמניים ומזדמנים. אני לא נכנס איתה לקשר בגלל שיש יותר מדי דברים שלא מתאימים ובכל מקרה אני יוצא לנסיעת עבודה ארוכה לחו''ל. והנה פתאום הפנטזיות מתמוטטות כמו בניין קלפים וכל התשוקה הזאת שהלכה והתעצמה ומילאה כל ס''מ בגוף ובלב של שנינו נמסה לתוך עצב בודד, לתוך נטישה חוזרת, לתוך בור נפער של חוסר אמון.
עצוב לי עליה. כמה שהייתי יותר הוגן ואמיתי - לא מוכן להתייחס אליה כאל חפץ מחוץ למיטה, כך היא יותר נקשרה, התאהבה, התמסרה לאשליה שאוכל לתת לה יותר ממה שאני רוצה לתת.
עצוב לי עלי, המין איתה היה אחד הדברים הטובים שקרו לי בתקופה האחרונה והיציאות והשיחות הקטנות היו מהנות, אבל זה לא זה, אלא בדרך לזה. עצוב שכל כך קשה למצוא מה שאני צריך ובדרך לזה, אני גם לא מוכן לנצל, כי אני אמנם שולט אבל לא פוגע.
(עד כמה שזה בכלל תלוי בי)