מאז שראיתי שאת עם מישהו אחר אני לא מרגיש כלום.
אין בי רגש. אני רדום לגמרי. לא אכפת לי מכלום.
אני חרמן, אני עייף, אני רעב, אני צמא.
מרגיש כמו בעל חיים — יש לי צרכים וזהו.
אני לא רואה את הפואנטה של כלום כבר.
חושב עליך, מדמיין עולם מושלם שבו אוכל לבטוח שלא תהרסי לי את החיים אם ננסה מחדש.
ואז אני חוזר למציאות.
אין לי תיאבון גם כשאני מת מרעב.
השינה שלי הכי גרועה שהייתה אי פעם.
אני קם כל בוקר עם מיגרנה מרוב שאני נועל את הלסת מתוך שינה.
החיים ממשיכים, ואני תקוע עליך.
מתקדם, אבל נשאר.
זוכרת איך ראינו סדרות מפגרות בשעות הקטנות של הלילה?
כאילו הזמן לא היה קיים.
הייתי מאושר וטיפש.
חשבתי שמצאתי.
חשבתי שנצליח לעשות הכל ביחד.
אבל לא הצלחנו אפילו להיות טובים אחד לשני.
נשבר לי הזין.
זה לא שאני קר וממוקד — לפחות אז הייתי מרגיש יעיל.
במקום זה אני סתם רדום, מעופף, מנותק.
שום דבר כבר לא מצית בי שום רגש או תחושת חיים.
אולי רק האימונים שלי, אבל גם הם בסיכון עם איכות השינה הירודה הזו שאני חווה.
די, אני לא ילד.
מהיום הראשון של הפרידה הזו אני אומר שזה יעבור, שזה יהיה בסדר.
אבל כרגע אני חסר פרספקטיבה בצורה קיצונית.
והאנשים שציפיתי שיהיו שם בשבילי — לא שם.
ואני כבר לא מצפה, גם לא מבקש.
למדתי מזמן: אף אחד לא בא להציל אותי.
מזל שאני גם לא צריך הצלה.
אני אהיה בסדר.
זה סתם עוד פוסט של פריקה.
סתם עוד שבוע שנגמר.
עוד שבת שעברה בחוסר מעש.
מחר מתחיל שבוע חדש.
בא לי להיעלם לגמרי, שלא ימצאו אותי.
לישון שינה ארוכה ושלווה (לא, אני לא מדבר על למות).
הראש שלי פשוט עייף.
הגוף קצת פחות — וזו גם נקודת אור.
אבל הגוף הזה מחובר לראש הזה,
שאני רק רוצה להניח לרגע, מבלי לחשוב מה יבוא אחרי זה.
ואולי זו פשוט תחושת מוצ״ש קלאסית.
אני יודע שאני ככה כל מוצ״ש.
מחר אולי אצליח להזיז כמה שטויות לפני העבודה, במקום להירקב עוד קצת.
ביום שלישי אני אראה אותך.
זה אבסורד.
אבל אמרת שאין מי שיהיה שם, ובחרתי להציע עזרה.
אני לא מתחרט לרגע.
תני לי לעזור — זה לא באמת מפריע לי.
אני גם בא בלי ציפייה.
למדתי לא לצפות ממך לכלום עוד לפני שהכול התפוצץ.
אני אפילו לא שונא אותך.
לא יודע מה אני.
אוהב אותך? אולי.
אני כבר לא יודע אם אני מרגיש משהו בכלל.
אולי זה עוד מנגנון התמודדות,
ששומר עליי כדי שאוכל איכשהו להמשיך לתפקד — בערך.
כבר אין לי מה לכתוב.
תוהה אם מישהו בכלל קורא את הבלבולי מוח האלה שלי.
סביר להניח שכבר לא.
גם אני יודע שפעם זה היה יותר מעניין,
יותר מושקע — כשהייתי כותב על זיונים ועל פנטזיות.
כולם אוהבים כוס חם ומטפטף.
לשמוע איך את גונחת לתוך המזרון,
בזמן שאני מעליך, מנגח את התחת המושלם שלך עם האגן שלי,
שוב
ושוב
ושוב,
ותוהה אם עמוד השדרה שלך יעמוד בזה.
אבל עכשיו אני כותב על הלב שלי שלא מרגיש כלום.
ועל איך אחריך — כלום כבר לא מעניין אותי.
ואני אפילו לא רוצה אותך בחזרה.
אני רק רוצה להרגיש משהו טוב שוב.