קמתי הבוקר עם געגוע חזק. געגוע שלא חשבתי שיגיע.
ומצד שני, זה כל כך הגיוני כשחושבים על זה לעומק.
אחרי כל החרא שעברתי, אני עושה רומנטיזציה הרבה יותר בקלות.
אף אחד לא מושלם, והיו לך הרבה בעיות.
אבל ניסית. ניסית לתת הכל.
אני באמת מאמין בזה.
בסופו של יום – ילדה, קצת מפונקת, קצת חיה בסרט,
עם המון כוונות טובות ושאיפות.
עברתי דברים שהכניסו אותי לפרופורציות לגביך.
ראיתי הודעות שכתבת וחשבתי על ריבים שהיו.
ידעת לריב כמו השטן, באמת.
אבל ידעת להיפתח ולדבר את הרצונות והתחושות שלך.
ורצית שיהיה לנו טוב.
כשנפרדנו אמרתי לך שאת לא שותפה,
וזה נכון – לא היית שותפה כמו שרציתי.
אבל החיים הכניסו אותי לפרופורציות אחרי שנסעת.
לא היית גרועה כל כך, בסופו של יום.
חבל שאנחנו צריכים לאבד דברים כדי להעריך אותם.
אני יודע שהפרידה הייתה לך קשה.
אני יודע שחשבת שאני ואת זה לתמיד.
ואני מצטער שתמיד קצת חשבתי שזה לא.
לא היו לי את הכלים הנכונים.
לא ידעתי איך לגשר על הפערים בינינו.
״רק רציתי להגיד לך תודה ענקית על היום.
אתה באמת חשוב לי מאוד, ולמרות התקופה הקשה שלנו לא וויתרת – וזה כל כך מרגש אותי.
אני שמחה כל כך על זה שזכיתי לבן זוג שכל כך משתדל להפוך את העולם שלי ליותר טוב.
ואני יודעת שיש לנו הרבה נקודות קשות כרגע – אבל אנחנו נעבור הכל!״
ואם אחרי שקראת את כל זה את עדיין חושבת שזה עליך – זה כנראה לא.
מתגעגע לחתולה שלי שתשב לידי על השיש כשאני מכין ארוחת ערב.
מבטיח לא לחזור לחיים שלך, בתקווה שתמצאי יותר טוב.
וגם, זה בטח סתם התקף נוסטלגיה שיעבור מחר.