המעלית נפתחה בקומה האחרונה,יצאתי החוצה בנחישות. איחרתי לפגישה הראשונה שלי בחברה החדשה, אבל למען האמת, זה לא ממש עניין אותי לא אחרי המקום האחרון שהייתי בו.אם הבוס החדש שלי חושב שהוא יכול להפחיד אותי כמו את שאר העובדים כאן—הוא טועה .המשרד שלו היה בסוף המסדרון, הדלת שחורה ומסיבית, עם שלט מוזהב על שמו.
דפקתי פעם אחת ונכנסתי בלי לחכות לתשובה.הוא הרים את מבטו ממסך המחשב, עיניו הכחולות-כהות ננעלות עלי מיד. הוא לא אמר מילה, רק התבונן בי—מבט חודר, חד, כמו טורף שסורק את הטרף שלו.
"אני רואה שאת לא מחכה לאישור כדי להיכנס," הוא אמר לי בקור רוח.
שלבתי ידיים , "ואתה לא טורח לברך עובדים חדשים. אני המנהלת החדשה של מחלקת הפיתוח."
"אני יודע מי את," הוא השיב בפשטות, משעין את גבו על הכיסא בעדינות מחושבת. "וגם שמעתי עלייך."
הירמתי גבה. "באמת? ומה שמעת?"
"קולנית. חוצפנית. לא מפחדת ממסגרות."
חייכתי בזווית הפה. "לא ידעתי שאתה בקטע של מחמאות."
הוא קם באיטיות, צועד לעברי בצעדים מדודים. הוא היה גבוה ממני מה שהכריח אותי להרים את סנטרי כדי לשמור על קשר עין."אני לא נותן מחמאות," קולו היה נמוך, כמעט לוחש.
"אני מציין עובדות."
לא מצמצתי אפילו פעם אחד . "אז כדאי שתוסיף עוד אחת לרשימה שלך," עניתי בטון חלקלק. "אני גם לא מתרשמת מגברים שחושבים שהם שולטים בעולם."השתררה דממה מתוחה.ואז הוא חייך.
זה לא היה חיוך רחב או חם זה היה יותר כמו עיקול קטן בזווית השפתיים, כזה שאומר שהוא נהנה מהאתגר."נראה כמה זמן זה יישאר ככה," הוא אמר בשקט.רק חייכתי חזרה. "נחיה ונראה."
הקרב התחיל.