מאז שהוא הלך,
אני קצת הלכתי אחריו.
זה לא היה מוות דרמטי כזה שרואים בסרטים.
זה היה איטי.
יום אחד הפסקתי לישון.
יום אחר הפסקתי לאכול כמו שצריך.
ואז הפסקתי לזהות את עצמי במראה.
כולם חשבו שאני ממשיכה הלאה כי המשכתי לזוז —
עבודה, אנשים, חיוכים קטנים,
אבל בפנים הרגשתי כאילו משהו בי נקבר איתו
ואף אחד לא שם לב.
עברו שנים.
ואני עברתי דרך אנשים שלא ידעו לאהוב אותי בעדינות.
נכנסתי לזוגיות רק כדי לא להרגיש לבד,
ונתתי לאנשים לגעת בי בזמן שכל מה שרציתי
זה את הידיים שלו.
היו כאלה ששברו אותי עוד יותר.
כאלה שידעו בדיוק איפה אני חלשה.
למדתי לשתוק מול מילים קשות,
למדתי להקטין את עצמי כדי שלא ילכו גם הם.
לפעמים הייתי נשארת במקומות שפצעו אותי
רק כי פחדתי מהשקט שמחכה בבית.
אבל דווקא בשקט הזה —
הייתי חוזרת אליו.
בלילות הכי קשים,
אחרי ריבים, אחרי בכי, אחרי שהרגשתי שאין בי יותר כוח,
הייתי עוצמת עיניים וחושבת עליו.
על הקול שלו.
אלוהים, הקול שלו.
אני מפחדת לשכוח אותו.
מפחדת שלא אזכור איך הוא היה אומר את השם שלי,
איך הצחוק שלו היה מתחיל קטן ואז ממלא את כל החדר.
ויש את הריח שלו.
הריח הזה של חולצה שנשארה פעם על הכיסא,
אין יום שאני לא מתגעגעת אליו.
לא באמת.
לפעמים אני מרגישה אשמה שהמשכתי לחיות בלעדיו.
ולפעמים אני כועסת עליו שהוא השאיר אותי פה לבד
ללמוד איך שורדים עולם שהוא לא נמצא בו.
אנשים חושבים שגעגוע נחלש עם השנים.
אבל הם לא מבינים —
הוא פשוט משנה צורה.
פעם זה היה בכי היסטרי על רצפת חדר.
היום זה לשמוע שיר במקרה ולהרגיש שהלב שלי נפתח מחדש.
זה להריח בושם של מישהו ברחוב ולהיעצר לנשום.
זה לחפש אותו בכל גבר שנוגע בי
ולהתאכזב כל פעם מחדש.
כי אף אחד מהם לא היה הוא.
ואני חושבת שחלק ממני עדיין מחכה
שהדלת תיפתח
והוא יחזור לקחת אותי מכל השנים האלה בלעדיו.