יושבת מול המחשב שקועה בעבודה אוזניות שירים פול ווליום ואז מגיע הקול הפנימי ולוחש לי-
זוכרת את המשפט שסימנת באחד הספרים שלנו "בעולם שמלא אנשים, ועם כל האנשים שיש מסביבי אני מרגישה לבד."
ואז אני שואלת את עצמי אם אני סיוט?!
אני יודעת. שאני לא קלה.
יש לי מחסומים, חומות, שדים משלי.
עברתי דרך שהשאירה בי צלקות, לא סימנים עדינים.
אני נושכת לפעמים. שותקת הרבה.
מעמיסה על עצמי עד שאני מתפרקת.
אני נתתי מעצמי – יותר ממה שצריך, יותר ממה שיש.
נתתי עד שלא נשאר ממני כלום.
ואז נשברתי.
נפלתי לרצפה.
ואני תמיד אני זו שמרימה את עצמי.
וכשמגיע רגע של נשימה, רגע של תקווה.
נדמה לי שהלב קצת התרכך, שאני יכולה שוב להאמין,
ואז – בום.
עוד שבר.
עוד סדק שהולך ומעמיק.
ואני מבינה כמה שזה נכון וכמה שזה צורב.
אבל האם אני עד כדי כך קשה ?
אולי כן .אבל אני גם צריכה לשמור עלי
כי אף אחד לא הראה לי אחרת לא יודעת אחרת
כול מה שאני צריכה זה מישהו שלי שיבוא ויגיד לי לשחרר את החבלים שהוא מחזיק אותי.
שידע לעמוד מולי בלי לברוח, בלי לנסות לשנות אותי,בלי לנסות לפגוע בי
שיעמוד מול השדים בלי פחד כי הם חלק ממני .
אולי אני רוצה יותר מדי או מבקשת יותר מדי ?
אולי הגבר הזה קיים רק בסיפורים.
אולי רק בדמיון, בשירים, בין הדפים.
אבל אם אתה באמת שם –אם אתה קיים בעולם הזה ולא רק בפנטזיה שלי
אז איפה אתה, לעזאזל?
תגיע כבר.