נאט הייתה במלחמה.
גופה נכנע לו, התמסר למגע שלו, לדרישה הבלתי מתפשרת בעיניו, לחום שהבעיר כל עצב חשוף בתוכה. אבל הראש שלה?
הראש שלה צעק עליה לעצור.
היא לא יכולה לתת לו לקחת אותה לגמרי.
היא לא יכולה לאבד את עצמה בו.
כי אם היא תיפול, היא תתרסק.
אבל דימון הרגיש את זה.
הוא היה חד מדי, אינטנסיבי מדי. הוא הרגיש איך היא מהססת פתאום, איך הגוף שלה קפא לרגע תחתיו, איך הנשימה שלה השתנתה.
הוא משך בשערה חזק יותר, הכריח אותה להסתכל לו בעיניים.
"מה קרה?" קולו היה עמוק, עבה, כמעט חייתי.
היא ניסתה לשמור על קור רוח, ללבוש את המסכה שלה שוב, אבל הוא כבר ראה אותה חשופה.
היא ליקקה את שפתיה, מרגישה אותן עדיין נפוחות מנשיקותיו, ואז לחשה:
"אל תתקרב יותר מדי, דימון. אתה תישרף באש."
הוא צחק.
צחוק עמוק, אפל, כמעט מסוכן.
הוא הניח יד אחת על צווארה, לא לוחץ, רק מסמן שהוא שם, שהוא רואה אותה, שהיא לא יכולה להסתיר ממנו כלום.
"את חושבת שאת אש?"
הוא רכן קרוב יותר, שפתיו כמעט נוגעות בשלה.
"את חושבת שתוכלי לשרוף אותי?"
היא לא ענתה.
"אני השטן, נאט."
הוא משך אותה חזק יותר אליו, ידו השנייה מלטפת את הירך שלה, יורדת נמוך יותר, מבעירה אותה מחדש. "והשדים שלך? הם יהיו בגיהינום שלי."
משהו בתוכה רעד. משהו בה נכנע.
אולי זו הייתה הדרך שבה הוא החזיק אותה—כמו מישהו שלא נותן לדברים לברוח ממנו.
אולי זו הייתה הדרך שבה הוא דיבר אליה—כאילו הוא מכיר את החושך שבתוכה טוב יותר ממנה עצמה.
היא יכלה לברוח עכשיו. היא יכלה לעצור את זה.
אבל במקום זאת, היא הרימה מבט, ירוקי עיניה בוערות, ואמרה לו בלחש:
"אם אתה רוצה את השדים שלי, דימון... אז בוא ותיקח אותם."