נאט ידעה שדימון לא יוותר. הוא לא היה גבר שמקבל תבוסה בשוויון נפש. היא הרגישה את זה מהרגע שהוא הסכים לתוכנית שלה וזה לא היה סוף הסיפור.
זאת הייתה רק ההתחלה.
וההמשך הגיע מהר יותר ממה שציפתה.
השעה הייתה מאוחרת כשהיא חזרה למשרדה, האורות במסדרונות כבר התעמעמו. היא הייתה בטוחה שכולם הלכו הביתה, אבל כשהיא פתחה את הדלת, הוא כבר היה שם.
דימון ישב על שולחן העבודה שלה, אחד המסמכים שלה בידיו, מביט בו כאילו הוא בעל הבית טוב הוא כן בעל הבית היא אמרה לעצמה.
"את לא נזהרת מספיק, נאט," הוא אמר בקור רוח, אצבעותיו מדפדפות לאט בין הדפים.
היא נעמדה בפתח, זרועות שלובות, מסרבת להראות אפילו שמץ של חוסר ביטחון. "ומה בדיוק הבעיה?"
הוא הניח את המסמך בצד והביט בה, מבטו אפל ומסוכן. "בדקת הכל, אבל פיספסת פרט אחד קטן. התקנות החדשות שאת רוצה להכניס? הן לא אושרו עדיין. וזה אומר שהחוזים שעליהם עבדת היום? חסרי תוקף."
היא קפאה לרגע, אבל התאוששה מהר. "אני אסדר את זה."
"ברור שתסדרי." הוא קם מהשולחן והתקרב, סוגר לאט את המרחק ביניהם. "אבל השאלה היא איך את מתכוונת לשלם על הטעות שלך?"
היא הרימה אליו מבט, נושכת קלות את שפתה. היא לא אהבה להפסיד, אבל גם לא אהבה להרגיש נחותה.
דימון חייך בזווית הפה, מתענג על הבעת הפנים שלה. "שום תגובה, נאט? זה לא אופייני לך."
היא לקחה צעד לאחור, אבל הוא התקדם איתה, עד שהייתה צמודה לשולחן, גופה נמתח כשידיו נשענו משני צדדיה, כולאים אותה במקום
"אני לא מתנצלת," היא סיננה.
"לא ביקשתי התנצלות," הוא אמר, קולו נמוך, כמעט לוחש, קרוב מדי. "אני רק רוצה שתביני משהו—כשאת נכנסת למשחק הזה איתי, את צריכה להיות מוכנה לשחק עד הסוף."
הוא הרים יד אחת ונגע קלות בכתפה, כמעט לא מורגש, אבל זה שלח זרם חם במורד גבה.
"ואתה חושב שאתה זה שקובע את הכללים?" היא שאלה, קולה נשמע בטוח יותר ממה שהרגישה.
דימון צחק בשקט. "אני יודע שאני זה שקובע."
הוא נסוג לאחור לאט, משאיר אותה שם לבד, לבה פועם חזק מדי.
"נתראה שבוע הבא , נאט," הוא אמר, קולו מלא הבטחה אפלה, ואז יצא מהחדר, משאיר אחריו רק את תחושת השליטה המוחלטת שלו באוויר.
היא אולי הפסידה הפעם. אבל המלחמה? היא עדיין בעיצומה.