|
|
|
רק שתדעו (למרות שאני בטוחה שאתם יודעים), ממש כיף הגיל 20 הזה. באמת באמת.
כבר כמה וכמה זמן שלא הרגשתי שאני בת 20... שכחתי קצת איך זה. הייתי עסוקה קצת בדברים יותר בוגרים.. יותר משעממים חח
ואתמול באמת נזכרתי איך זה להיות בת 20.... לשבת עם חברים שלא ראיתי שנים, מהבצפר, ולצחוק.. וסתם להיות צעירה ומחוייכת. זה כיף :)
מ-ש-ע-מ-ם ל-י !!!!!!
זה כל כך מתסכל שבא לי למות!!!
מה נסגר עם זה??!?! בשביל מה אני צריכה לדעת לחבר חזקות וכל מיני שטויות!!
אני מוחה בתוקף- לבטל לאלתר את הבגרות במתמטיקה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בא לי לבכות. זה באמת מייאש..
משתדלת לא לחשוב
עוד קצת
לא לחזור אחורה
משתדלת לא לחשוב
רק עוד צעד
הולכת רק קדימה
מנסה שלא לחשוש
ורק עוד קצת
בלי מבטים אחורה
מנסה שלא לחשוש
ממש עוד צעד
אולי אפרוץ קדימה
רוצה להפסיק לנוח
עוד טיפה
ואסחף ברוח
רוצה להפסיק לנוח
בעוד שניה
ארוץ קדימה בכל הכוח
והכי
רוצה אותי
כמו שהייתה לי פעם
הכי הכי,
רוצה אותה
שהייתה אני
עכשיו עוד פעם!!
אני הולכת
אני רוקדת
אני כובשת
אני מתאוששת
אולי הפעם אני כבר חיה?
אני בורחת
אני צורחת
אני פורצת
אני מתפוצצת!!
אולי הפעם אני שוב חיה??
וכל הזמן שלא עשיתי
כל הזמן שלא הייתי
הייתה אחת,
דומה לי,
קצת אחרת...
היא הייתה צריכה את הזמן שלה
גם היא הייתה צריכה לחיות.
אבל עכשיו היא
קצת מוותרת
עכשיו אני
כבר מתעוררת!
לפעמים
היא הייתה שם מאושרת
לפעמים
אהיה אני
קצת עם חיוך של מפגרת 😄
קקי!!
מתחילה דרך.
כי אי אפשר להתחיל ללכת אם לא לוקחים את הצעד הראשון!
אני בהחלט מקווה שהשנה שלכם תתחיל טוב, כי שלי לא.
עזבו את העובדה שאני לא יוצאת היום.. וגם כשכן יצאנו ביום שישי אז זה היה בזבוז זמן וכסף כי היה משעמם תחת.
חוצמזה אני גם מתוסכלת מעצמי, מהחוסר הצלחה לדרבן את עצמי לעשות דברים, מחוסר עבודה וכסף, מהעודף שומן שלי... ואני אפילו מתוסכלת מינית.
בקיצור, השנה שלי לא מתחילה טוב, אבל נקווה שתיהיה תפנית לטובה בהמשך.
אז כמו שאמרתי- מקווה שלכם תיהיה כן שנה טובה ומוצלחת... גם לי בעצם.. מקווה.
שוב אני בחיפוש אחרי עבודה... הפעם לא בגלל שאני רוצה, אלא בגלל שאין לי יותר מדי ברירה... לא ממש רוצים אותי בעבודה הזאת. אני לא מוכרת מספיק טוב, הממוצע שלי לא מספיק גבוה. אז העבירו אותי מהסניף פה בראשון. שנמצא מטר מהבית שלי.. שכל כך נהניתי לעבוד בו, ודווקא חשבתי שהתחברתי לאנשים שם. וול, נחשי שוב!!
אנשים לפעמים יודעים להיות כאלה צבועים, ואני כזאת תמימה. זה מרגיז.
וזה גם אחת הסיבות שאני לא מוכרת מספיק טוב..
מכירות זה עיניין של לראות הכל בצורה של "העיקר שאני ארוויח" ולא לראות דברים בצורה ש"גם הלקוח ירוויח". מה לעשות, קשה לי לייעץ לבחורה לקחת את השרשרת המכוערת במקום את היפה, למרות ההבדל של 20 שקל במחיר- לטובת המכוערת כמובן.
מה לעשות שלא נועדתי להציק לאנשים ולדחוף להם בכוח דברים... הרי מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך?
אז לא נועדתי למכירות, אוקיי. אז מה נשאר לי? לרוץ משולחן לשולחן 8 שעות ביום כמו מפגרת ו(שוב) להיות צבועה לאנשים ולהתחנף אליהם רק בשביל טיפ מסכן של 5 שקלים? כל העולם שלנו סובב כל כך סביב כסף... זה כואב לי רק מלחשוב על זה.
מה אנחנו עושים חוץ מלחשוב מאיפה להביא את ה50 שקל שצריך לקנות את זה, וה100 שקל שצריך בשביל זה... הכל כסף כסף כסף כסף כסף.
גם אלה שכבר יש להם המון כסף תמיד דואגים לאיך לשמור אותו, איך להרוויח עוד ועוד.
זה פשוט מעגל כזה, שבדוגרי- אפשר לשבור... אבל אי אפשר.
כי בשביל לשבור את המעגל הזדוני הזה שיצרנו לעצמנו, אנחנו צריכים כל האנשים בעולם להתאחד נגד זה. הרי זה לא נועד לקרות. אנשים, יש לנו טבע אנושי דפוק לגמרי.
אמרו שאנחנו כמו ג'וקים? כובשים עוד ועוד אזורים, מתיישבים בהם, מכלים את כל המשאבים בהם, הורסים אותם קליל, וממשיכים הלאה..? אז לא, אין יותר לאן להמשיך הלאה, יש לנו רק כוכב אחד לחיות עליו. יותר נכון היה, כי כבר הרסנו אותו כמעט עד לנקודת אל חזור. יש דברים שכבר נכחדו ולעולם לא נכיר אותם יותר.. וחבל.
אני חושבת שהאדם נועד לחיות בהרמוניה עם הטבע. האינדיאנים היו הכי חכמים בקטע הזה.. ידעו טוב טוב מה הם עושים.
אבל לא, תאוות הבצע משתלטת כל פעם מחדש. וגם כשלא, אין ברירה אלא להיות עבדים לכסף.. הרי בלעדיו מה יהיה ? נשאר בלי כלום.
כמובן שאפשר לעבור לאיזה אי בודד (אם בכלל נשארו כאלה?) ולחיות שם בחיבור עם הטבע, אבל איפה... גם בשביל להגיע לאי כזה, אם אכן קיים, צריך כסף לטיסה...
בקיצור, שיעבדנו את עצמנו, ללא מוצא. חרא עלינו וקקה בידינו.
העבירו אותי לסניף ברחובות.
יותר נכון לסניפים ברחובות. גם בהרצל וגם בקניון..
כאילו פשוט אני ממלא מקום. מה גם, שאני חיה על כוננות.. לא נתנו לי משמרות, פשוט מתקשרים אלי ואומרים לי "את יכולה לבוא היום ב5?" או "את יכולה להגיע היום ב2?"
ואני כן, אין לי כרגע ברירה.. כי אם אני לא אשתעבד לכסף, אז גם לא אצליח להגיע לשומדבר בחיים ולא יהיה לי כלום.
כמה כיף, הא?
מי קבע בכלל ששעה מהזמן שלי עולה רק 20 שקל..?? אין מחיר לזמן, אף פעם אין מספיק ממנו, אז איך לעזעזאל הם מעיזים לקבוע מחיר כזה לשעה שלמה מהזמן שלי??
אלוהים, בשעה כזו הייתי מספיקה ללמוד כל כך הרבה דברים, הייתי מספיקה לעשות כל כך הרבה דברים.
חח.. כן.. אילו רק.
לו יהי, לו יהי, אנא לו יהי.
בלאט, העולם הזה ממש דפוק. לא רואה שום דבר ששווה את הטמטום של החיים האלה!!
פשוט טמטום!!
הורדתי את הפוסט הקודם אוקיי??
אני לא מבינה מה הקטע שלכם לבכות ולהתעצבן ולהגיד לי כמה שאני לא בסדר וטועה וחרטא ברטא כזה. מה אתם מתערבים בכלל? חח מי ישמע הלכתי וביקשתי ממכם דעה אישית מכל אחת ואחד.
אתם לא חלק מהיחסים האלה, אתם לא מבינים, אז שתקו.
אני אכתוב מה שבא לי, בגלל זה הבלוג שלי ולא שלכם.
בבלוג שלכם אני לא אומרת לכם מה לכתוב, אז כאן אל תגידו לי מה לכתוב.
יש לי בלוג בשביל להוציא בו מצבורי רגשות, כעסים, מחשבות, תקוות, עצבים.. ובעצם, כל מה שבא לי.
למי שאמר שעשיתי אאוטינג- לא כתבתי אפילו פעם אחת ויחידה את שמו בפוסט ההוא, לכן- עד כמה שידוע לכם- אני יכולה לדבר על כלללללל בנאדם בעולם, ואולי בכלל המצאתי את זה.
אני באמת חושבת שזו זכותי המלאה להתבטא כרצוני בבלוג שלי, לטוב ולרע.
זכותכם לא להסכים עם זה... אבל קחו את זה בקלות- זה לא קשור אליכם!!
שיהיה יום טוב.. סופ"ש נעים ורגוע.
החלטתי שאני מעדיפה להפרד... אבל מכיוון ששנינו רשומים בחוזה של הדירה אני לא יכולה לעזוב. אז החלטנו לנסות את הדבר הכי הזוי שיכול להיות.
להמשיך לגור יחד, לישון באותה מיטה (אחרי הכל יש לנו רק אחת), אבל להתנהג רק כמו חברים טובים ולא מעבר. החלטנו שננסה את זה למשך חודש. בלי לצאת עם אחרים עדיין.
זאפ כמובן לא ממש הפנים את ההחלטה הזו ומתנהג כאילו כלום...
למרות שהצעתי שאני פשוט אחזור לאמא שלי ואעבוד שם ואעביר לו כסף כל חודש בשביל השכ"ד והמיסים... הוא לא רוצה.
בקיצור... נראה מה יהיה.
