תגידו, בשיא הרצינות, כמה ראיתם שקורה דבר כזה ששני אנשים גרים יחד, מעל שנה וחצי, מתראים כל יום מן הסתם, עושים כמעט הכל יחד, אבל עדיין- בשעות הספורות שאנחנו לא יחד, אני מתגעגעת אליו!!
כאילו, מה??
איך זה יכול להיות שלא מספיק לי ממנו אף פעם?!
איך זה יכול להיות שעוד לא נמאס לי ממנו!?!?
ואמנם אני לא אומרת שתמיד הכל טוב ויפה, לפעמים מתעצבנים ולפעמים רבים ולפעמים כועסים, אבל תמיד נשאר שם הרגש הזה, ההבנה הזאת שאני והוא יחד זה להיות אחד שלם..
זה לא הגיוני בעיני. לא יודעת למה, כנראה זה עוד אחד מהדברים הדפוקים בי.. או צורת החיים שבה גדלתי, שההורים מגיל מאוד קטן היו פרודים וזה היה נראה לגמרי נורמלי בעיני.
בחיים שלי לא האמנתי שאני יכולה להיות כל החיים עם מישהו, עזבו כל החיים, מעל שלושה חודשים זה נראה לי המווווווווווווון זמן להיות עם מישהו!
ואני זוכרת שכשהייתי מכירה אנשים שהיו יחד שנה או שנתיים, הייתי בהלם טוטלי! תמיד הייתי שואלת אותם איך לעזעזאל אתם מחזיקים מעמד יחד כל כך הרבה זמן!??!?
ועכשיו אנחנו יחד, מעל שנה וחצי, בקרוב כבר שנתיים. ובאלוהים, לא רוצה שזה יגמר לעולם!
אבל עדיין, לא מצליחה להבין את זה. חחח זה מטומטם נורא, אני יודעת, אני רק לא מבינה איך לעזעזאל אפשר להתעניין באותו בנאדם כל כך הרבה זמן? ואיך לעזעזאל אפשר לאהוב את אותו בנאדם כל כך הרבה זמן?? ולהתענג שוב ושוב רק איתו ולהינות בטירוף?? וללמוד אחד על השני עוד ועוד דברים חדשים כל פעם?? וכל פעם מחדש להגיע לגבהים חדשים יחד?
מטורף העיניין הזה.. אני אומרת לכם, פשוט מטורף .
אבללל... אני מה זה שמחה שזכיתי לזה!!!
😄
לפני 15 שנים. 22 באוגוסט 2008 בשעה 9:20
