סופסוף היום חיברו לי את האינטרנט פה! (אני אצל אמא בבית- פירוט בהמשך)
האמת? זה לא היה כזה נורא.
הגעתי לכאן ביום שלישי בצהריים, ז"א שהייתי מנותקת 4 וחצי ימים.
ברצינות, לא כזה נורא בכלל. כמובן שאת הזמן הפנוי והמלא שעמום מלאה הטלויזיה נאמנה.
אתמול (אם כבר טלויזיה) היה הגמר של לרדת בגדול. וואו, מהרי אדם הם הפכו שם לרזים קטנים כאלה. אבל שמתם לב שהפרצופים שלהם נראים הרבה יותר זקנים? בגלל עודפי העור שנשארו כנראה.. בעיה כשמרזים מהר מדי.
אניווי, למי שלא מעודכן.. שזה רובכם אני מניחה.. אז נפרדנו, ואני אצל אמא.
כמובן יש את כל האנשים המרגיזים שיגידו "נו מה, עוד פעם? ממילא תחזרו עוד שבועיים"
אז הפעם לא, כי אין לאן לחזור גם אם נורא רוצים כי הוא עבר לגור עם שותף, שותף שלא ממש מסמפט אותי. ובכל אופן, אין טעם לחזור. הגיע הזמן להמשיך.
והימים האחרונים, אולי בגלל הניתוק הכמעט מלא (למזלי בפלאפון המפותח שלי יש מסנג'ר) היה די קל. או שזה בגלל שהיו לי שבועיים שלמים שכל יום בכיתי, עוד בהיותי שם, ולכן כבר השלמתי עם העניין הזה של הפרידה והפנמתי את זה מספיק ככה שפה אני כבר בסדר.
אז אמנם עקב מעבר לתשתית בזק לא הייתה אפשרות לחבר את המחשב שלי בחדר שלי (קוי טלפון נמצאים רק באגף הימני של הבית והחדר שלי בשמאלי ולא רצינו להתחיל לקדוח את כל הבית בינתיים) אז המחשב בחדר של אחותי, שהיא גם ככה לא נמצאת פה, אז זה לא משנה לי כל כך. העברתי אותו ישר עם השולחן והכל, ואם נצליח לחשוב על רעיון איך לחבר אותו שם אז נחזיר אותו לחדר שלי. העיקר שיש אינטרנט, לא משנה באיזה חדר חח
היום אני גם מתחילה לעבוד.. בתור מלצרית, בבאולינג. וזה בסדר, כי אני רק בת 20, ואני לא צריכה איזה עבודה יותר מדי מחייבת. חוצמזה שזה משהו שדי מתאים לאופי שלי, ומתאים גם לשעות השינה שלי כי רוב הימים אני עובדת אחרי צהריים וערב, וזה מעולה כי אני שונאתתתת לקום בבוקר.
אה, היום גם מביאים לי מזרן חדש :)) איזה כיף!! אולי עכשיו אני אוכל לישון נורמלי, ולא לקום כל יום מלאה בכאבים בצוואר ובגב. (המזרן הנוכחי כמעט בגילי..ומראש הוא לא היה כזה טוב)
יודעים מה עוד פצצה? בבאולינג, גם חברה שלי הולכת לעבוד איתי! שזה בכלל בנזונה של דבר, כי אז אני לא ארגיש בודדה. זה מקל גם על ההתחברות עם האנשים האחרים. בקיצור, אחלה דבר.
לצערי למסיבה ביום שלישי אני לא אצליח להגיע כי אני עובדת שלישי ערב ורביעי בוקר.. חבל, היום היחיד שאני עובדת בוקר יצא דווקא על היום שאחרי המסיבה.
אבל בקטנהה, גם ככה אין לי כל כך דברים לבנים ללבוש.
וכנראה זה לטובה, רחוק מהעין רחוק מהלב...
אתמול חגגנו לאמא שלי יום הולדת, ועזרתי המון. כאילו ממש, אפילו קמתי אתמול במיוחד ב9 וחצי בבוקר כדי להספיק לעזור לה להכין הכל. והספקנו הכל פיקס, ואני לא רק הכנתי סלטים, אלא גם שתי מנות חמות. אחת של אורז עם ירקות ועוד אחת שהיא כבר ניהייתה מנת הבית שלי, שרימפס ברוטב שמנת שום ויין. (הפעם הרוטב היה שמנת, בד"כ אני עושה רוטב קצת שונה... עם שום, שמן זית, יין, לימון ועגבניות מיובשות. אבל הפעם אמא שלי ביקשה רוטב שמנת אז אילתרתי, וכמובן יצא טעים.)
זה נתן לי הרגשה טובה.
גם חשבתי על משהו, מה שצריך זה רק מישהו שיאמין בך.
ולי זה מספיק שאני מאמינה בעצמי. וזה עובד. ואני לא מוותרת.
בקיצור, שתיהיה לנו שנה טובה, מתוקה, לראש ולא לזנב. וגמר חתימה טובה.
לפני 15 שנים. 28 בספטמבר 2008 בשעה 8:19
