היא עומדת בפתח, מתבוננת, כולה מוארת אור שמיים ובעיניה ניצוצות כוכבים..
חושבת על הכל, לא חושבת כלום. מתבוננת, בוהה.
לומדת אותו על כל תנועותיו, הבעותיו, מבטיו.
שיערה בניחוח פירות, וגופה בריח פרחים... מחכה לו שיבוא.
מוכנה אליו כולה, חושקת.
הוא בא, הוא יודע מה היא רוצה.
יש אומרים היא רוצה אותו. אבל שניהם שם, יודעים מה באמת היא רוצה.
היא לא תסתפק רק בו, בפשטות כזאת... היא רוצה יותר, רוצה הכל.
הוא יודע, הנשמה שלו- שלה. הלב שלו- אצלה. ראשו- עסוק רק בה. עיניו- רואות הן אך ורק אותה מבין כולן. תשוקתו- שמורה לה.
הוא נתין בממלכתה, היא זו שמחליטה.
כל שיש לו, וגם מה שאין, כל זה מוכן לתת בשבילה... היא יודעת, גם הוא.
היא לוקחת, לגמרי אותו, את כולו. מעניקה לו את שלוותה, כעסיה, רגעי אושר ושמחה, או בכי ועצב... בוחרת בו שוב ושוב כל פעם. נותנת לו, רק לו, את אהבתה.
מעניקה לו את עצמו, בחזרה.
ומקבלת את עצמה, דרכו.
שניהם ככלי, אחד של השני..
היא יודעת, גם הוא.
כמה שהוא מתמסר לה, ברגעים מסוימים ממש מוסר הכל לידיה. רק ככה היא יודעת.
גם הוא יודע, שבמעשים אלו יקבל את עצמו חזרה, כמו שרצה.
הוא גם יודע שכל כולה בו, מתמסרת גם היא, בדרכה שלה.
כשהיא למעלה, שוברת חתיכות מעצמה למענו, פיסות הנאה שמגשימה איתו;
הוא למטה מקבל את מרותה, שותה בשקיקה ממעייני רצונה. מגשים את עצמו, יחד איתה.
ברגעים מיוחדים הם יודעים
היא את שלה
הוא את שלו
שניהם יודעים.
התמסרות, היא דבר הדדי..
לא משנה מאיזה כיוון נותנים או מקבלים אותה.
זה מוקדש לך, כי אתה מוקדש לי.
זה כתבתי לך, מתוך תוכי.
כי אתה יודע שאני שלך, הכי לגמרי ממש שלך, ממש כמו סאבית ששייכת לאדונה..
למרות שאני נסיכתך, ולא שפחתך, אני תמיד, הכי הרבה, כולי שלך.
לפני 16 שנים. 15 באוקטובר 2008 בשעה 12:25
