נמאס לי לשמור בפנים, לא אכפת לי כבר, בא לי רק להוציא את הכל החוצה.
אני שונאת אותך על זה שאתה לא קשוב, אתה לא מבין, אתה לא טורח להבין את מה שאני מנסה להסביר לך... אתה רק עסוק בשלך. עסוק כל הזמן בלהגיב לי במקום להקשיב לי. אני שונאת את זה.
אתה עסוק בלהיות צודק ונכון ובוגר, במקום לקרוא אותי בין המילים.
אתה פשוט עסוק מדי בעצמך, יותר מכדי שתוכל אי פעם כנראה להיות איתי.
ואתה, אתה דווקא מתנהג מתאים. אתה נכון.. אתה אחד שהייתי בכיף יכולה לקחת למשפחה... וגם כיף לי איתך אישית. חבל שיש דברים שבהם אכזבת אותי... אחד מהם הוא לא באשמתך.
הייתי מוכנה אולי לוותר על עיקרון אחד שלי, בשבילך.. למרות שזה עיקרון ממש חשוב.
אם היום זה היה קצת אחרת.. אולי. 99 אחוז ממני החליטו כבר שלא. אבל אחוז אחד עוד נשאר במקום ההוא, כשנפגשנו ולכמה זמן זה הרגיש שזה "זה"... אחוז אחד מתקשה לוותר על מה שחשבתי שיכול להיות. על מה שיחלתי לו והייתי בטוחה שמצאתי.
עכשיו שוב צריך לוותר.
שוב ושוב ושוב. לוותר עליכם. על כל אחד מכם. כל פעם מחדש.
לפתח תקוות, ולוותר. לנסות, ולוותר. לצפות, ולוותר.
כל פעם מחדש להבין שזה לא זה, וזה גם לא זה. וגם זה לא , וזה לא..
אף אחד זה לא זה.... אז בשביל מה זה טוב?
כל פעם מחדש להגיד לעצמי שאולי אני מחליטה ושוללת מהר מדי? אולי אני לא נותנת מספיק סיכוי?
ואז להזכיר לעצמי שלא, זה לא זה. שהחלטתי יותר לא להתפשר.
לא להתפשר על מה שאני רוצה, על מי שאני רוצה, על איך שאני רוצה את זה.
אולי זה בכלל סתם מזיק, לדעת כל כך טוב מה בדיוק אני רוצה??
אני צריכה לשחרר מחדש. כמו פעם. לדעת להנות מכל אחד, מהרגע... לתת הזדמנויות גם למי שממבט או מחשבה ראשונה לא נראים לי כמו "זה".
ומצד שני, לאן זה הביא אותי בעבר? לאותו מקום ללא מוצא. לאותו הלבד כל פעם מחדש.
אז בשביל מה? סתם כדי להעביר ת'זמן עם עוד פוץ אחד?
אם יש משהו שהייתי רוצה ממש עכשיו זה איזה ירוק נחמד ומעודד, עם חיבוק אוהב. בטח אחרי זה גם הייתי רוצה משו לנשנש טעים, אבל זה לא חשוב כרגע.
אם כבר לתת את עצמי, לתת מעצמי, אז שלא יהיה סתם לפחות? שיהיה מישהו ששווה את זה, שיתן לי בחזרה מה שאני צריכה.
מצד שני, אין דבר כזה סתם. מכל בנאדם, מכל קשר, מכל חוויה, לומדים...
איך הגעתי למצב הזה שלמדתי לא לשחרר? להיות כל כך חפורה וסגורה על עצמי לגבי מה טוב לי ומה בא לי?
למה בכלל אני כל כך צריכה אותך? דווקא אותך, שאתה לא בנמצא בכלל... למה בחרתי לעצמי את הדבר שהכי אי אפשר להשיג? למה אני דורשת דברים כאלה כשאני יודעת שאף אחד פשוט לא יעבור את המיון בדרישות האלה??
מה, אני מנסה בכוח להשאר לבד?
וואלה לא. סתם נמאס לי להתפשר על המצוי במקום לחפש את הרצוי. אבל הנה, מחפשת וזה לא עוזר.
אולי אני סתם מגזימה.... דרמה קווין וזה...
אחותי התחתנה עם מישהו שלא תואם בכלל למה שהיא חשבה שהיא רוצה, והם ממש מאושרים יחד ומתאימים כמו פאזל.
גם מה הלחץ עכשיו...? ישר אני מחפשת מישהו שיהיה מספיק טוב אפילו לחתונה... איפה אני אמצא אחד כזה, ובשביל מה בכלל? תכלס בשביל לא לחזור למעגל הבדידות והחיפושים הזה.
בא לי רק למצוא ולהרגע.
האם אני באמת ארגע כשאמצא אחד כזה? אולי אני עוד לא מוכנה הרי...
אני כל כך נהנית מכל הצומי והחיזורים, כל המשחקים הראשוניים, המחשבות והפרצופים והדרמות, ההתרגשויות של ההתחלה.
אבל להכנס למערכת יחסית עם בנאדם כשמראש אני יודעת שתמשך רק מספר חודשים ותו לא, נראה לי כמו בזבוז זמן ואנרגיות...
אני צריכה טיפול פסיכולוגי וזהו.
לפני 13 שנים. 19 בספטמבר 2010 בשעה 21:48