צבע לילך על רקע שחור. צורם בעין.
"אבל למה??" מחשבות מציפות כל תא במוחי.. אין תשובה.
"למה?" תפסיקי לשאול, אף אחד לא עונה. תקבלי את זה, תחיי עם זה, הפנימי.
דמעות בעיניים אבל הוא לא מפסיק. עוד שריקה שמתעופפת באויר, עוד צריבה שהתאים רוצים לברוח ממנה.
"עכשיו את מבינה, כלבה? אה?? עכשיו את יודעת למה!?" הקול שלו מדבר אלי.. אבל אני כבר לא שם. "כן אדוני" מצייצת אוטומטית, בלא משים על מה.
עדיין יכולה להרגיש את הטיפות הקטנות שזולגות מצד העין, על הלחי, נבלעות בקימורי צווארי כמו לא היו. מרגישה ללא רגש.
עוד צריבה על העור, כבר לא מרגישה. לא כאב, לא הנאה, לא בלבול, לא כעס. פשוט מאוד לא מרגישה. לא יודעת אפילו איך או כמה... ועדיין, אין לי מושג בכלל למה.
נדמה כי הוא הפסיק.... הפסיק?
ואז ליטוף.. אצבע רכה מחוספסת שאוספת לתוכה עוד דמעה שיצאה מתוכי.
הוא מבין, הוא יודע. הוא מלטף..משחרר את הרצועות, מעסה קצת את כפות ידיי, אפילו את כפות רגליי. לא מבינה מה קורה שם...אני עדיין במקום שלי.
לא זזה. לא נאמר לי לזוז. לא יכולה לזוז.
מרגישה בקושי , כאילו מרחוק, את שפתיו מרפרפות על כאביי..נוגעות לא נוגעות.
אני יודעת שהוא מרגיש אותי, ואני מרגישה את זה. מרגישה רק את נוכחותו.
לאט לאט חוזרת להרגיש גם את הליטוף הרך, את הנשיקה על השפתיים, את חום גופו שנצמד אלי ומחבק... מרגישה כאילו הוא תמיד יהיה שם.
"קומי כלבה". תוהה האם אני חולמת את זה כבר?
"אמרתי לך קומי, כלבה" ויודעת שהוא מתכוון לזה. פוקחת עיניים ומסתנוורת ממבטו שחודר אלי. "נו, למה את מחכה? כמה פעמים צריך לומר לך שתקומי כלבה!?"
מתרוממת מיד, אסור לאכזב.
"כלבה טובה שלי...רוצה קצת מים?"
"כן אדוני"
מגיש לי כוס מים ואני גומעת אותה עד הטיפה האחרונה...
"תמצצי לי זונה"
בלי כן, בלי אדוני, בלי לחשוב פעמיים. אפילו בלי לחשוב פעם אחת.
רובוט.
ותודה לאדוני שהרשה לי לטעום ממנו??
בולעת פיזית, יורקת לתוך הפרצוף שלו במוחי. תמצוץ לעצמך, כלב.
לפני 18 שנים. 13 בפברואר 2006 בשעה 0:33
